אברמל'ה, מלמד

ספט 22

אברהם הפנר

אברהם הפנר

 

נחום מוכיח נפרד מאברהם הפנר, המורה שלו לתסריטאות בחוג לקולנוע. ואחר כך, או לפני כן, בעל זכויות יוצרים על סרטים בעלי חותם ייחודי בקולנוע הישראלי.

 

שני סרטים שהגיעו לעותק סופי בשנת 1972, נמנים עם אלה המצוינים כמעט תמיד במשאלי המבקרים כמשתייכים לנבחרת הטובים בכל הזמנים בקולנוע הישראלי. מדובר במציצים, של אורי זוהר, שיצא באותה שנה, ובלאן נעלם דניאל וקס, של אברהם הפנר, סרט שלא הובן בזמן אמת. יוצרו סיפר שרק ב-1974, לאחר מלחמת יום כיפור, נמצאה לו אכסניית הקרנה – קולנוע גורדון בתל-אביב. הסרט שהה על המסך שלושה שבועות, צפו בו כ-7,000 איש בלבד, ורק בהמשך הוא החל להתעטף ברובד מיתי-פולחני. גם "מציצים" לא בדיוק הצליח מסחרית בזמן אמת וצמח לתופעת קאלט רק אחר כך.
יצא לי לצפות בשני סרטים אלה, משני מציאות/ תודעה בקולנוע הישראלי, בזמן אמת, כשהוקרנו בבתי הקולנוע. שנה לאחר הצפייה ב"לאן נעלם דניאל וקס" התחלתי את לימודיי בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב והתמזל מזלי ושובצתי לכיתת התסריטאות של אברהם הפנר. הוא היה מורה מהסרטים. חייכן קבוע, מצחיק, לא פורמאלי בגישתו לסטודנטים. למדנו אצלו הרבה יותר מהאיך, הרבה פחות מהמה. לא הייתה לו משנה סדורה של לימוד דידקטי המפרט איך כותבים תסריטים. הוא סיפר על עצמו, על דרך עבודתו ועל האופן בו נרקמים אצלו הסיפורים הקולנועיים מחוויות החיים.
הוא היה מורה משפיע ומעורר השראה לא פחות מאשר יוצר קולנוע מכונן.
אפרופו אורי זוהר, השניים שירתו באותו מחזור בלהקת הנח"ל ולימים, כשהפנר סיים את סבב לימודי הפילוסופיה והספרות הצרפתית (בסורבון בפריז) והפילוסופיה והקולנוע (בניו-יורק), שם יצר כמה סרטים קצרים, זוהר ליהק אותו כשחקן ל"חור בלבנה" (1965). ההשתלבות בתעשייה כאן באה לידי ביטוי בעוד תפקיד, ב"קומנדו סיני" (1968), של רפאל נוסבאום, ובכתיבת תסריט ל"הסיירים" (1967), של מיכה שגריר.
באותה שנה יצר הפנר את סרטו הקצר הישראלי הראשון, "לאט יותר", בהשראת סיפור של סימון דה בובואר. עבודה קצרה אמנם, אבל כזו שנחשבה לשונה וייחודית בנוף הקולנועי אז. בדיוק כמו סרטו הארוך הראשון, "לאן נעלם דניאל וקס", שבחן את מודל הצבר הישראלי דרך הפריזמה של הבחור המבטיח מהתיכון ומה שקורה איתו בבגרותו הלא מממשת. סוג של החלום ושברו של דור שלם, בעצם.

לאן נעלם דניאל וקס בהיו סרטים בטלוויזיה החינוכית, בהגשת יהודה סתיו.


הסרטים של הפנר – הבאים בתור היו "דודה קלרה" (1977), "פרשת וינשל" (1979) ו"אהבתה האחרונה של לורה אדלר" (1990) – לא הצליחו בקופות יחסית אף הם, אבל הפכו ליצירות בעלות אופי ומשקל סגולי גבוה, לא מעט בזכות השתקפות אופיו של יוצרן בהן, מה שבידל אותן מפס הייצור הסטנדרטי של הזרם המרכזי בקולנוע הישראלי. בין פעילויותיו בטלוויזיה, משחק בסדרה "חדווה ושלומיק" (1971) ויצירת הסדרה "ארץ קטנה, איש גדול" (1998), יחד עם בתו, התסריטאית מאיה הפנר.
בשנת 2004 הוענק לו פרס אופיר למפעל חיים, ובדבריו בטקס ניסח הפנר את האג'נדה האמנותית שלו. "אמן שיודע מה הוא רוצה באמנות, לא בהצלחה, באמנות, חייב ליצור שני דברים", אמר. "את היצירה שלו ואת הקהל אליו הוא פונה. גם את הקהל שלו הוא יוצר בהדרגה. מי שלא יכול, שילך לקהל הרחב, ומי שיכול, שילך ויגדל לאט את הקהל שלו. ויקווה".
למרבה הצער, כעבור שנה היה הפנר מעורב בתאונה לא מחויבת המציאות. הוא ניסה לחמוק מאוטובוס שהתקרב אליו במהירות מאיימת וראשו נחבט בעמוד. רק כעבור כמה חודשים התברר שהפגיעה חמורה וגורמת לו לשיבוש בתקשורת המילולית. אט אט החמיר מצבו של הפנר, שמאדם ורבלי ברמות על איבד את היכולת לדבר ולתקשר, והלך ודעך. עבורי הוא תמיד יישאר המורה הנהדר מהחוג לקולנוע והיוצר המיוחד שהותיר חותם אותנטי בקולנוע שלנו.

ננסי מפסקול לאן נעלם דניאל וקס. הלחין: ידין טננבאום ז"ל, ביצוע: אריאל זילבר

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *