אנחנו נשארים בארץ

מרץ 13

(צילום: אורית פניני)

חיים נוי על "שיקאגו", בכיכובה של שירי מימון: מחזמר מרהיב עין, מקצועי ותוסס, מבוצע בכישרון רב, אך עדיין קשה לומר שאנו צופים במחזמר בברודוויי.

 

"שיקאגו", המוצג בהיכל התרבות בתל אביב, בהפקה אמריקאית מברודווי ועם שירי מימון, הוא מחזמר מרהיב עין, מקצועי ותוסס, מבוצע בכישרון רב, אך עדיין קשה לומר שאנו צופים במחזמר בברודווי.

ההפקה האמריקאית שיגרה לישראל להקה משופשפת, מלווה בתזמורת נפלאה, עם שירי מיימון שלנו באחד התפקידים הראשיים. כזכור, שירי לוהקה לתפקיד רוקסי הארט בהפקה האמריקנית, למשך שבועיים. אלה ליהוקים שגרתיים של מחליפים וממלאי מקום. ההרכב שהגיע לישראל בחר בשירי שוב לבצע את התפקיד שאותו ביצעה בברודווי.

הלהקה האמריקנית הורכבה משחקנים-זמרים-רקדנים מעולים שחלקם מסוגל לשחק, לשיר ולרקוד ושוב לשיר, בקצב תוסס.

צפיתי במחזמר שיקאגו (הסרט אינו נכלל), "רק" ארבע פעמים, על בימות הווסט-אנד – בהפקה האורגינאלית והנחשבת ביותר, עם אוטה למפר הגרמנית ורותי הנשל הבריטית, ועוד פעמיים (עם רותי הנשל וגם עם ניקולה הוג'ס). הנשל נחשבת לאחת מגדולות שחקניות המיוזיקל בבריטניה. מבחינתי, היו אלה חוויות מרשימות ביותר. ההפקה הנוכחית, בתל אביב, היא אמנם מעולה,  אך עדיין – זה לא זה.

המחזמר, מאת ג'ון קנדר ופרד אב ובוב פוסי, מבוסס על מחזה שכתבה בשנת 1926 עיתונאית ב"שיקאגו הראלד טריביון", מורין דאלאס ווטקינס. המחזמר הראשון הוצג בברודווי בשנת 1975 , בכיכובה של  הרקדנית המהוללת צ'יטה ריברה, והפכה בין לילה למיוזיקל מדובר ביותר. מאז נדד המחזמר ללונדון ולבירות עולם רבות וקצר הצלחה רבה.

מדובר בעצם בעלילה המוצגת חלקה באולם קברטים, לפני קהל, עם מנחה ודמויות מופרכות. עלילת המחזמר מתרחשת בשנות העשרים של המאה הקודמת. רוקסי הארט נשואה טכנית לאיימוס התמים וחולמת להיות כוכבת. כאשר גבר מבטיח להגשים את חלומה אבל נראה לה שהוא לא רציני, רוקסי פשוט מחסלת אותו. היא נשלחת לכלא, לקראת משפטה שעלול להסתיים בהוצאתה להורג. בכלא היא נתקלת בוולמה קלי, זמרת ורקדנית מועדונים מפורסמת, המואשמת אף היא ברצח בן זוגה ואחותה, לאחר שמצאה אותם יחד, במיטה. הן חולקות את שירותיו של בילי פלין, פרקליט מפולפל שמאמין רק בכסף, והרבה, ומבטיח לחלץ אותן מחבל התלייה, אם יסכימו לסגנון העבודה שלו. בדרך הן – ושאר האסירות – נהנות משרותיה של מנהלת הכלא, מאמא מורטון, המגשימה להן הטבות תמורת מזומנים. העלילה מסתעפת ומסתבכת, אך הסוף הוא כמובן טוב, והשתיים פוצחות בקריירה חדשה של הרוצחות הזמרות.

המיוחד בתצורה של המחזמר הזה, שהכול נעשה על הבמה. התזמורת על הבמה והיא משתתפת בעלילה. יש מספר ויש דמיון ומציאות המתערבבים זה בזה, תמונות סוריאליסטיות ובעיקר קצב מטורף, שירים מדהימים וריקודים.

במחזמר ישנן סצנות נודעות, ביניהן קטע האסירות הרוצחות, מסיבת העיתונאים, הקרקס שהוא בית המשפט ותמונות מרגשות של איימוס שכולם דוחים אותו והוא נחשב לנייר צלופן שקוף.

פיטר לוקיאר מגלם את בילי פלין בכישרון מדהים וביכולת תנועה, משחק ושירה ראויים לכל שבח. יש לו בעל קול בריטון נעים ואדיר והוא חלקלק, מלוקק, אמן האינטריגות, ורדיפת הבצע שלו מנצנצת מאישוניו. קטעי מסיבת העיתונאים, עולם הקרקס וכניסתו לבמה הם תענוג צרוף של חוויה מוזיקלית.

כוכבת הערב היא ללא ספק טרה מקלאוד (וולמה קלי), שמפגינה ביצועים שלא ייאמנו. טרה היא שחקנית ותיקה שגילמה את התפקיד כבר שנים רבות ובהפקות שונות. חרף גילה הלא צעיר, היא רוב הערב על הבמה, משחקת, שרה ורוקדת. בקטע מסוים היא מסוגלת להעמיד תמונה של 10 דקות לפחות ובה היא שרה ורוקדת בקצב מטריף וחוזרת על עצמה.

שירי מיימון (רוקסי הארט), שהאנגלית שלה ללא רבב, היא זמרת מקצועית ומלוטשת, יודעת לתת הופעה מוצלחת, לשיר ולרקוד, להיות מרגשת ונמרצת, ובהחלט היא ראויה לתשואות רמות.

פול ווגט, שחקן אדיר מימדים, מגיש משחק ושירה נפלאים כאיימוס התמים והאוהב.

ג'ניפר פאול מדויקת ומוצלחת בתפקיד מנהלת הכלא, והיא מיטיבה לבצע את השירים המוכרים בקצב וברגש הנכון והשובה לב.

כרגיל, משחק גבר את דמותה של העיתונאית מרי סנשיין (התפקיד נועד במקור לביצוע על ידי גבר רק בסרט שינה הבמאי את העיקרון), והתפקיד מבוצע בכישרון רב. למרבה הצער, ההפקה לא הכינה תכנית עם שמות היוצרים והשחקנים, כך שאיננו יודעים מי משחק מה. זו בהחלט החלטה מוזרה שאולי מבטאת זלזול של ההפקה בקהל. נכון אמנם שבסיום ההצגה מוצגים השחקנים בזה אחר זה בשמותיהם, אך קשה מאוד לזכור זאת, ובכל אופן: מחזמר בלי תכניה כמוהו כמסעדה בלי תפריט.

יצוין שבעמוד ההפקה מצוינים שמות אחרים לחלוטין של השחקנים הראשיים, העומדים להגיע להופעות בארץ.

אגב, כיון שהמחזמר עולה בהיכל התרבות, הוקמה במה באמצע האולם בעוד שהגושים הצדדים יושבו רק בשורות הרחוקות יותר. היו צופים שהתלוננו שאינם רואים היטב. עם זאת יש לציין כי באתר הזמנות הכרטיסים מצוין שבגושים צדדיים אלה הצפייה בנעשה על הבמה היא לקויה.

הכוריאוגרפיה והדיוק במשחק ובהגשת השירים נאמנים לכוריאוגרפיה של בוב פוסי האגדי.

נראה שמדובר בלהקה שהורכבה במיוחד להופעה בישראל והיא בהחלט מרשימה ומענגת, אך קשה לומר שאכן זוהי ברודווי בתל אביב.

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *