כותרות האתמול: 1 באוקטובר, 1971

פבר 10

אילנה רובינא בת 85 היום.

בתחילת שנות ה-70 היא הייתה זמרת פופולארית בארץ, זכתה בפסטיבל הזמר החסידי עם השיר "יברכך" והוציאה את אלבומה השני, "שני הצדדים", כ-12 שנה לאחר שיצא תקליט הבכורה שלה. אילנה, בתם של שחקנית התיאטרון חנה רובינא והמשורר אלכסנדר פן – שלא היו נשואים זו לזה – התחילה את הקריירה בשנות ה-60 , הקליטה עם אורי זוהר (בעלה לשעבר), את "החופש בבית הבראה", ועם אריק איינשטיין, והיו לה כמה להיטים משלה, ביניהם "ביקשתי אש" ו"איריסים".

במונולוג שפורסם בלהיטון, סיפרה אילנה: "אמא אמרה לי שכל מה שאבחר (לעשות בחייה), הוא טוב, רק שאני חייבת להיות מקצועית. את ארבע השנים הבאות (אחרי שהשתחררה מהצבא), ביליתי באיטליה, בקונסרבטוריון. מאז ומתמיד אהבתי את המוזיקה הקלאסית. גדלתי על ברכיה. אהבתי גם את אריק איינשטיין, אסתר עופרים, רביעיית מועדון התיאטרון, אבל זה כבר משהו אחר. אלה חבר'ה שהתחלתי איתם (כלומר, את הקריירה), ולא זיכרונות מתקופה שהייתי ילדה.

"כאשר חזרתי ארצה וחידשתי את הקריירה שלי כזמרת, בהשתתפות בפסטיבל החסידי, שם זכיתי במקום הראשון, ממש הופתעתי. לאחר ארבע שנים שלא הופעתי בארץ, היה לי מאוד מוזר שהתקבלתי כל כך טוב".

אבל רובינא הודתה שלהצלחה ולפופולאריות יש מחיר. "למקצוע יש צדדים חיוביים ושליליים. התשואות, זה השכר הראשון במעלה. זו הרגשה נהדרת. קיים גם הגורם הכספי, כמובן. אינני מתיימרת לומר שאני עושה את עבודתי לשם שמיים, כאמי למשל, שממש לא יכולה בלי עבודתה (בתיאטרון). אהבת הקהל היא הבסיס לכל אולם השאלה היא, איך מתבטאת ההערצה. כאשר אני יוצאת לכיוון המכונית (לאחר ההופעה), ועשרות ילדים, ולא רק ילדים, מנפלים עלי, מנשקים, נוגעים בבגד, לוטשים עיניים כאילו הייתי אני-לא-יודעת-מה, זה בהחלט לא נעים. אני מרגישה מבוכה, חוסר אונים. אינני יודעת מה לעשות עם עצמי. גם ראיונות עיתונאיים מביכים אותי".

לדבריה, מעולם לא רצתה להמשיך את השושלת, על הבמה. "אנשים חושבים שעלי לאהוב תיאטרון. נכון, אפשר לומר שגדלתי בתיאטרון (אגב, אילנה ודליה פרידלנד, גם היא בת לשחקנים, הקליטו שיר שכתב דן אלמגור והלחין משה וילנסקי, על איך זה להיות ילדה-של-תיאטרון), ראיתי הצגות מאז שאני זוכרת את עצמי ובוודאי גם קודם לכן, אבל אני מעדיפה קולנוע. תיאטרון נראה לי משעמם, מלאכותי. ההצגות המרגשות אותי, באופן טבעי, הן אלו בהן משתתפת אמי. כשאמא בוכה על הבמה, אינני יכולה להישאר אדישה".

היא סיכמה, "הבקשה האחת הגדולה שלי, כרגע, היא שהכל יישאר כמו שהוא. זה משום שאני מאושרת, ולהיות מאושר זה דבר בכלל לא קל".

יום הולדת שמח, אילנה, והרבה אושר.

(אגב, את "איש המברשות" כתבה אחותה-למחצה הגדולה של אילנה, זרובבלה ששונקין, בתו של אלכסנדר פן מנישואיו הראשונים).

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *