פינת הקומוניקט

אוג 11

(צילום: באדיבות yes דוקו)

סופ"ש של סרטים תיעודיים על מוזיקה ומוזיקאים.

 

הסרט "על רוק וחופש" (יום שישי), מספר איך הרוק'נרול עזר לסיים את המלחמה הקרה. ג'ים בראון ביים והקריין הוא קיפר סאתרלנד, שחקן ומוזיקאי בזכות עצמו.

בין השנים 1955 ל-1991 נאסר על השמעת מוזיקת רוק'נרול בברית המועצות. המוזיקה נתפסה כאיום על הקומוניזם והמוזיקאים הסובייטים, על מיליוני מעריציהם, נאלצו לרדת למחתרת ולנגן בסתר. במקומם הקים המשטר להקות חדשות – VIA (Vocal'no Instrumenal'nye Ansambli), ששילבו ביצירותיהם מסרים קומוניסטים וקיבלו תמיכה כספית וציוד.

ב-1964, כשברז'נייב עלה לשלטון הוא אף הקשיח עוד יותר את המדיניות האגרסיבית נגד ההשפעות המערביות. הזמרים שסירבו למתן את שיריהם עברו להופיע בדירות פרטיות לעיני קהל מצומצם והשירים שלהם הופצו בקרב קרובים וחברים בלבד.

אך למרות האיסורים, המוזיקה המשיכה לחלחל בקרב הציבור ובתחילת שנות ה-80 כבר אי אפשר היה לעצור יותר את הדרישה ההולכת וגדלה לרוק'נרול בבריה"מ.

הסרט, שנקרא במקור Free to Rock , מסתיים בפסטיבל הרוק הראשון שנערך בבריה"מ ב-1980. פסטיבל שהיה מהגדולים בהיסטוריה ונחשב כ"וודסטוק הסובייטי", נקודת מפנה בהיסטוריה הסובייטית ובהיסטוריה של  הרוק הרוסי. הפסטיבל שהתקיים בטבליסי, בירת גאורגיה הסובייטית, נמשך שמונה ימים ולראשונה הוזמנו להופיע להקות שהוגדרו כחובבניות ולא פעלו תחת הקודים הנוקשים של להקות ה-VIA ושל הצנזורה הסובייטית. הוא הוגדר כניצחון גדול לרוק ולמתנגדי המשטר.

בדצמבר 1991 הקיץ הקץ על ברית המועצות. היוצרים והקהל נפטרו ממנגנוני הדיכוי והצנזורה שהיו חלק מחייהם במשך שנים ארוכות. הרוקנרול, שהפיח רוחות של חופש בלבבותיהם של הצעירים, היה גורם מרכזי, בסופו של דבר, בנפילתו של מסך הברזל.

נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר, נשיא ברה"מ לשעבר מיכאל גורבצ'וב, בילי ג'ואל (האמריקאי הראשון שהורשה לנגן בבריה"מ בגיטרה חשמלית), אלטון ג'ון, להקות הביץ' בויז, מטאליקה, הסקורפיונס, דיפלומטים וסוכני ק.ג.ב מאותה תקופה ואחרים, פורשים בסרט שלפנינו את אותה תקופה ואת מה שהתחולל באותן שנים בברה"מ – פוליטיקה לצד מוזיקה.

במוצ"ש ישודר "מונוכרום: שחור לבן וכחול", סרטו של  ג'ון ברוור (בי בי קינג: החיים של ריילי), שיוצא למסע בעקבות הקשר ההיסטורי שבין מוזיקת הבלוז להיסטוריה האמריקאית, לתקופת העבדות וליחס אל האפרו-אמריקאים לאורך השנים.

בסרט הוא משלב ראיונות עם מומחים בתחום מוזיקת הג'אז ויוצרים מוזיקלים אחרים (צ'אק ברי, קרלוס סנטנה, אריק קלפטון ועוד), עם קטעי ארכיון, הופעות בלוז מהעבר וקטעים מתוך סרטים על תקופת העבדות ומלחמת העצמאות האמריקאית.

מהדרום העמוק של ארצות הברית, דרך דטרויט וניו יורק, הסרט משרטט את ההתפתחות של ה"בלוז" ברגעים מכריעים בתולדות ארה"ב ומסביר איך הז'אנר המוזיקלי האהוב כל כך בימינו התחיל כלא יותר מאשר דרך ביטוי של כאב, דיכוי ורצון עז להשתחרר לחופשי.

"הביטלס: שמונה ימים בשבוע – שנות ההופעות" (יום שישי), מתעד שנתיים בחיי הלהקה, שהחלו ב-9 לפברואר 1964, בשעה 8:12 בערב, אחרי הפסקת פרסומות, כאשר עלו ארבעה צעירים מליברפול לבימת תכנית האירוח של אד סאליבן, ושינו את התרבות הפופולארית לנצח. מאז ועד אוגוסט 1966, הם יופיעו 166 פעמים ב-15 מדינות וב-90 ערים מסביב לעולם. השנים הללו, עם מסעות ההופעות יוצאי הדופן, מתועדים בסרטו החדש של רון הווארד, תוך שימוש בחומרי ארכיון מרהיבים ונדירים שלא נראו קודם לכן.

"אואזיס היא כמו פרארי. כיף להסתכל עליה, כיף לנהוג בה, ומדי פעם היא יוצאת משליטה" (ליאם גאלגר).

"אואזיס: סופר-סוניק" (מוצ"ש), סרטו של מאט וויטקרוס, מציג את סיפור נסיקתם המטאורית של האחים ליאם ונואל גאלגר, שהקימו את להקת הרוק האגדית אואזיס, ונודעו לא רק בשל המוסיקה פורצת הדרך שלהם, אלא גם בשל יחסי האהבה-שנאה הקיצוניים והמתוקשרים שביניהם. הסרט משרטט בעזרת קטעי ארכיון נדירים את קורות הלהקה בעיקר בימי השיא שלה, בסוף שנות ה-90, ומסתיים ברגע השיא של אואזיס, בהופעות הענקיות שלה, חסרות התקדים בגודלן, בפארק נבוורת'.

 "דייויד בואי: 5 השנים האחרונות" (יום שישי), סרטו של פרנסיס ווטלי, מספר על השנים האחרונות בחייו של דייויד בואי, בהן עבד  על אלבומיו האחרונים, The Next Day ו-Blackstar,  ועל המחזמר  lazarus שנכתב ע"פ שיריו. רבים מגדירים תקופה זו כמרתקת ביותר בחייו. צילומים של בואי משנים אלו, בשילוב עם ראיונות של מוזיקאים, מעצבים ובמאים שעבדו איתו, מביאים מבט מרתק על חייו ועל עבודתו של אחד האמנים הגדולים ביותר בתקופתנו.

 

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *