אלוף בדיבורים

(צילומים: אוסף פרטי)

כשחיים הרצוג ז"ל, אביו של בוז'י, היה הפרשן הצבאי של קול ישראל, בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים ובמהלכה, כולם הקשיבו. המרגיע הלאומי, מודל 1967 . אהרון מורג חוזר להקלטות של האופוריה הגדולה שאחרי המלחמה.

חיים הרצוג, אלוף במיל', שבשיא הקריירה הצבאית הגיע לתפקיד ראש אמ"ן, היה הפרשן הצבאי של קול ישראל בתקופת ה"המתנה" שקדמה למלחמת ששת הימים, ותוך כדי המלחמה. לא הייתה טלוויזיה. הרדיו היה כלי התקשורת האלקטרונית היחיד הזמין לכולם. כשהרצוג דיבר, בקול שלו, מאופק, במבטא אנגלו-סקסי בולט (הוא יליד דבלין ואביו היה הרב הראשי ליהודי אירלנד, יצחק אייזיק הלוי הרצוג, ולאחר מכן, הרב הראשי של ארץ ישראל ושל מדינת ישראל, עד מותו ב-1959 ), ההורים שלנו הקשיבו, ונרגעו, והאמינו לכל מילה שיצאה מפיו.
אישית, אינני זוכר את שיחותיו של הרצוג ברדיו. הייתי ילד. ילד חולה שעלת, בדיוק בתקופה הארורה ההיא, שנסחב עם אמו לבדיקות בקופת חולים בסניף בני משה ברחובות, בבניין המרשים, בוודאי לילד קטן ומפוחד. הבייגלע, או העוגה (מתפוצצת ממרגרינה, פרווה לגמרי, אבל אז זה היה טעים), אחרי הבדיקה, היה הצ'ופר הקבוע. עם השעלת רצתי בהישמע האזעקות. רץ למקלט ומשתעל ומקיא ליחה. מקלט? אפילו מקלט לא היה. בין בתי השכונה הקטנים עמד בית-מידות של משפחה שכבר עזבה וירדה לנגב, להיות בין ראשוני עומר. בחצר הבית חפרו שוחות מגן. לחילופין, רצנו למרתף הבית, שאפילו לא נבנה עד הסוף וגם דלת לא הייתה. אבל העיקר שהרצוג היה רגוע ושקט ומבטיח שיהיה בסדר. והיה.
אחרי המלחמה, התחיל המסחור שלה: ספרים רבים שנכתבו ופורסמו במהירות. אחד מרבי-המכר היה, קופסה שהכילה ארבעה ספרים, ביניהם תרגום לספר שנכתב ע"י העיתונאים הבריטים וינסטון ורנדולף צ'רצ'יל, נכדו ובנו של צ'רצ'יל הגדול. וינסטון, לא יצחק.
גם חיים הרצוג הפך לכוכב-הקלטות, כאשר חברת התקליטים CBS ישראל הוציאה על תקליט את מיטב שיחותיו ברדיו (במקביל, פורסמו גם בספר), כולל הקדמה של הרמטכ"ל, רב אלוף יצחק רבין ("במשך 11 יום ציפו אלפים בישראל מדי יום, בקוצר רוח, לשמוע את קולו ושתו את דבריו בצמא"). אין צורך לומר שעם ישראל, שרווח לו, שצבאו שלט לפתע על קילומטרים של מדבר מכאן ושטחי מולדת תנ"כיים מפה ורמת הגולן והחרמון משם, הסתער על חנויות התקליטים וקנה בהמוניו.

לא רק דיברו אז, גם שרו. המון. לפני שפרצה המלחמה, עודדנו את עצמנו עם החלונות הגבוהים (פגישה במילואים) וערגנו – בכל אופן, נעמי שמר ערגה – לירושלים המזרחית, של זהב, עם הכותל, ורן אלירן ביקש בשם כל חייל, מאהובתו שבעורף, החזיקי לנו אצבעות. אינני זוכר אם נאצר מחכה לרבין (הדודאים), הוקלט לפני המלחמה או אחריה. אם לפני, אז זה היה ניסיון להרים את המוראל. אם הוקלט אחרי הניצחון הגדול, המדהים, היה בזה סוג של שחרור לחץ. אם כי היו שראו בטקסט הלא-ממש-מבריק כיהירות צברית מתנשאת. לצד השיר הזה הופיעו שירי החזרה למחוזות התנ"ך, כמו ראי רחל, ראי (אריק לביא), ולשטחים שנכבשו בעבר והוחזרו והנה, כפי ששר (שוב) רן אלירן  שארם-א-שייך, חזרנו אליך שנית.

בני אמדורסקי, ששר עם ישראל גוריון, כצמד הדודאים, את "נאצר מחכה לרבין" (וגם את אנחנו נעבור, האופטימי והמעודד), היה לא רק זמר, גם איש עסקים ממולח. אמדורסקי ז"ל הפיק את אלבום האוסף "ירושלים של זהב – שירי מלחמת ששת הימים", ומבלי להיכנס לחשבון הבנק שלו, סביר להניח שהרוויח לא רע מכל עותק שנמכר, ונמכרו הרבה.
ואחר כך? אחר כך הייתה מלחמת ההתשה ושירים כ"מעוז צור", ומלחמת יום הכיפורים וההלם שבעקבותיה ("מי ידע שכך יהיה"). אבל היום, בדיוק לפני 48 שנה, לא ידענו מה יהיה. ידענו רק שישראל בת ה-19 נלחמת על חייה, על חיינו, והחזקנו אצבעות. זאת אומרת, כשלא הייתי עסוק בשיעול טורדני וקוצר נשימה.