אמרתי, לא נותנים לי, אז אקח

(צילום: אוסף פרטי)

ניסים סרוסי (אשליות, איני יכול, אמא), חי בפריז מאז אמצע שנות ה-70 ומקפיד לבקר את המשפחה, ברחובות, לפחות פעמיים בשנה. השבוע נפגשנו איתו, להעלות זיכרונות, לדבר על ההווה והעתיד ובעיקר להבין אם הוא עדיין כועס על העבר. במילה אחת: כן.

מאת אמירה מורג

"אתם יודעים, אני ראיתי את הגיליון הראשון של 'להיטון', ביום שהוא יצא. אברהם אלון (המו"ל, שהיה גם אמרגן ומפיק – א.מ), הביא אותו לקפה נוגה, בתל אביב, מעין שוק לאמנים שחיפשו עבודה," נזכר ניסים סרוסי, כאשר גלשנו יחד לאתר להיטון.קום, "זה היה דבר עצום, כי לא היה כזה עיתון עד אז. סופסוף התחילו לכתוב על אמנים. אני הייתי מוכר אז כ'ניסים הקטן' והופעתי באולמי פאר ברמלה, שהיה שייך למשפחת אלון". הוא עוצר לשנייה, ומחייך, "כמו שרואים, לא גדלתי הרבה מאז".
ניסים סרוסי ("אני תמיד אומר שנולדתי עם המדינה, כששואלים בן כמה אני"), החל את דרכו המקצועית במועדונים של רמלה, בתור הזהב שלהם, כשכולם הגיעו לשם לשמוע ולהישמע. "הייתי אז זמר בלהקת הבית של מועדון קליפסו. יום אחד בועז שרעבי בא לשם, להופיע, שמע אותי ושאל למה אני לא מקליט. הוא שלח אותי למוזיקאי ירון גרשובסקי (כיום, המנהל המוזיקלי של להקת מנהטן טרנספר). הלכתי אליו, שרתי לו את 'איני יכול' והוא הסתכל עלי נדהם ואמר שלא ייתכן שאף אחד לא שמע עלי ולא מכיר אותי. אני, המקצוע שלי לא היה: זמר. למדתי נגרות ושרטוט והיה לי בוטיק ברחובות. בשבילי, השירה הייתה מתנה שקיבלתי מאלוהים. לא ידעתי שאתקדם בזה".
"הקלטנו באולפני קולינור", הוא ממשיך. "הזמנו 24 נגנים. יכולתי להשקיע בזה כי הרווחתי יפה בקליפסו. הקלטנו קודם את המוזיקה, הפלייבק. זו הייתה הפעם ראשונה שלי באולפן, וכשאמרו לי תשיר, אז שרתי. לא היה צריך יותר מטייק אחד. כשסיימתי לשיר, ירון והטכנאי הסתכלו אחד על השני ואמרו לי שאני יכול ללכת. לא הבנתי (שהספיק טייק אחד). שאלתי: למה? זה לא טוב?
הבעיה הייתה, לעבור מלהיות זמר אנונימי, לא בלונדיני, קטן,  לא 180 ס"מ, למעמד של זמר מוכר, כוכב. זה הדבר הכי כואב: כדי שישמיעו אותך ברדיו, שתופיע בפסטיבלי זמר או וועדי עובדים, לא יכולת להיות ספרדי. כן, זה עדיין בוער בי. למה? כי לא השמיעו אותי. כי עשו לי עוול".

העלבון בוער בו, על עוול שלתחושתו לא התחיל בשנות ה-70 , עם 'איני יכול' ו'אשליות', אלא הרבה לפני כן. סרוסי: "רציתי להיות בלהקה צבאית. לא רצו אותי. קוראים לי סרוסי, אז שלחו אותי לתותחנים. אמרתי להם: אבל אני שר! תנו לי לשיר. לא עזר לי. למה נכנסתי לכלא 6? כי הייתה לי הופעה באיזה ערב והמפקד, בבסיס נ"מ בהרצליה, סירב לשחרר אותי, למרות שלא הייתה סיבה. אז יצאתי בלי אישור וקיבלתי 35 יום בכלא. הכי מצחיק, שם שרתי הכי הרבה. עשיתי חפלות בכלא. ביקשו שאביא את הנגנים שלי, להופעה בפני סגל הכלא. קיבלתי יום חופש לארגן את זה".
ב-1973 , בנוסף לקריירה המוזיקלית, הוא גם פתח משרד הפקות עצמאי. "אמרתי: לא נותנים לי – אז אני אקח. פתחתי משרד בשם 'אמני ישראל'. היו לי אמנים כמו משה הילל, אבנר גדסי, אבנר דן. יצא שכולם היו מזרחים".
ג'ורג' עובדיה, שהקהל אהב את סרטיו (והמבקרים תיעבו), מפיק ובמאי עם חוש מסחרי שתמיד שיבץ לתפקידים הראשיים כוכבי פופ מצליחים באותו זמן (ששי קשת, יגאל בשן, אבי טולדנו, עפרה חזה ז"ל), בחר בסרוסי לככב ב"יום הדין" (1974 ), לצד דליה פרידלנד, יוסי וירז'נסקי והילדה טובה קצב. סרוסי גם הלחין ושר את המוזיקה בסרט. "עד היום, אנשים שומעים את 'התפילה', מתוך הסרט, ויש להם דמעות בעיניים", הוא מספר. אגב, דווקא הסרט הזה נעדר מהספיישל שהקדיש ערוץ הקולנוע הישראלי ב-yes לג'ורג' עובדיה, ביוני האחרון.

התחושה של סרוסי, שאהבת הקהל אינה באה לידי ביטוי בהשמעות ברדיו, והדרתו (מושג שמשתמשים בו הרבה בשנים האחרונות), מהמיינסטרים של הפופ הישראלי נמשכת, התחזקה ב-1975 . "אני כבר הייתי כוכב. פשנל ושלמה צח הפיקו את פסטיבל הזמר, עצמאית, בלי רשות השידור. זה התקיים בהיכל הספורט ביד אליהו. צריך למלא אולם, לא? אז צח התקשר אלי שאופיע, ואביא את הקהל. כאילו, סרוסי, סומכים עליך שאתה תביא את הכמות להיכל. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. זכיתי בפסטיבל עם השיר 'וטוב לי'. למה? כי הקהל היה השופט. הובלתי בהפרש גדול על סדנת תיאטרון שכונת התקווה עם עופרה חזה, שהגיעה למקום השני. הפסטיבל הזה פתח לי דלתות להרבה מקומות, חוץ מאשר לרדיו, לרשות השידור".
טוב, זה לא מדויק. בכל זאת, השמיעו ומשמיעים את הלהיטים שלך, והם מגוונים: 'אשליות' זה רוק, 'איני יכול' ו'אמא' סאן רמו כזה…
"יש לי 3 להיטים שמחזיקים מעמד ומושמעים כבר 40 שנה. בזמנו, הם לא נכנסו למצעד הפזמונים. נחשבו לתת רמה. הם עדיין מושמעים. אז מה זה אומר, שכולנו תת רמה? איך תסבירו שעד היום אוהבים אותם? סימן שמי שהחליט אז טעה בגדול. עד היום אני זועם בפנים, בלי לצעוק. כשעושים לך עוול, זה נשאר, ואף אחד לא יכול היום להגיד שלא עשו לי עוול".
מה אכפת לך? עובדה שהצלחת.
"ראשית, בגלל התמלוגים (על השמעת השירים), שמנעו ממני להרוויח. אבל זה לא רק הכסף. זה המכלול. ההכרה".
ואז הגעת לירון לונדון שכיסח אותך…
"כן. הזמינו אותי (לתוכנית 'טנדו' של ירון לונדון), כי הייתי מפורסם. עבורי, להופיע בטלוויזיה היה משהו גדול. לא ידעתי על מה הולכים לדבר איתי. הוא ירד עלי, על איך שאני נראה, על הטקסטים. אני לא התרגשתי, כי הייתי רגיל לשטויות האלה. הקהל התרעם. זה עשה המון רעש. הוא בא לקלל ויצא מברך. אחר-כך הוא הצטער על זה".
עזבת את הארץ בגלל ירון לונדון?
האמת, זה (הופעתו בתוכנית של לונדון), הדבר הכי טוב שקרה לי. עזבתי בגלל מכלול של סיבות. הופעתי בפסטיבל בטוקיו, אחר-כך נסעתי להופעות בצרפת, דברים התגלגלו. פתחתי שם עסק, את 'נס מיוזיק', הפקות ושיווק תקליטים של זמרים ישראלים. אני חי שם ומגדל את אודרי, הבת שלי, בת 15 וחצי. נלחמתי 4 שנים כדי לקבל משמורת עליה".
כיום, אתה מרגיש שניצחת, שהתקבלת למיינסטרים?
למרות הכל, ניצחתי. כשאני מגיע ארצה, ואני בא פעמיים בשנה, לבקר את אמי והאחים שלי, אני גם מופיע. בשבילי, התשלום הכי טוב זו ההנאה של הקהל. אז ניצחתי, אבל יש לי 70 שירים, לא רק שלושה הלהיטים המוכרים שלי. למה לא משמיעים אותם? למה מתעלמים מהם"?
בטח ישמיעו כשכבר לא תהיה כאן, אחרי 120.
הוא צוחק, "כן. אבל יש לי זמן. אני לא ממהר".
יש סיכוי שתחזור?
"זה בתוכנית, אני לא יכול להגיד לך מתי".
מה לגבי אלבום חדש?
"זה בעבודה. אני מחפש טקסטים עכשיו, וכנראה גם אכתוב. הוא ייצא בארץ ויהיה מגוון, כמו שהשירים שלי תמיד היו. מצד אחד כבר לא אכפת לי אם ישמיעו אותו, אני מעבר לזה, אבל כמובן שאשמח שהוא יושמע. כיום אני כבר לא ממורמר כמו שהייתי אז. שחררתי מזמן".
זה לא נשמע ככה. נשמע כאילו העבר עדיין צרוב בך ואתה עדיין פגוע.
"אני חי בהווה, אבל ההווה לא נפרד מהעבר, ואני לא יכול לשכוח את העבר. זה עדיין כואב, אבל כבר אין בי טינה".