בדרך לחיפה, חלק שני

20 אלף יום על פני האדמה (צילום: יח"צ)

נחום מוכיח על הסרטים המומלצים בפסטיבל חיפה, בחוה"מ סוכות. חלק שני ואחרון.

דיפלומטיה (צרפת-גרמניה 2014)
סרטו של פולקר שלנדורף, על פי מחזהו ותסריטו של סיריל גלי. העלילה מתרחשת בפריז ב-1944. כוחות בנות הברית מתקדמות מהירות לבירה הצרפתית ומושל העיר, הגנרל דיטריך פון קולטיץ' (נילס ארסטרופ) נמצא בהכנות האחרונות לביצוע המשימה המיוחדת שהטיל עליו הפיהרר: לפוצץ את כל סמליה הארכיטקטוניים והתרבותיים של העיר. מוזיאון הלובר, כנסיית נוטרדאם, מגדל אייפל וכל הגשרים המפורסמים המחברים בין גדות הסיין. זאת כדי שבידי האויב תיפול עיר חרבה. מטעני נפץ כבר הוטמנו בכל הנקודות האסטרטגיות שיגרמו לפיצוצים, אלא שאז מגיע ללשכתו של הגנרל הדיפלומט השוודי ראול נורדלינג (אנדרה דוסולייה). משימתו הפוכה:להניא את מושל פריז הגרמני מלבצע את זממו. דרמה (בעיקר מילולית) מהפנטת שהבמאי בן ה-75 שלנדורף (ביים בין היתר את "תוף הפח", זוכה האוסקר ו"הכבוד האבוד של קתרינה בלום") מנווט אותה ביד בוטחת, בחדות ובמיקוד מקסימאליים. ארסטרופ ודוסולייה מצוינים. 88 דקות.

וויפלאש (ארה"ב 2014)
סרטו של דמיאן שאזל, זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל סאנדנס. אנדרו (מיילס טלר) לומד ב"שייפר", מכללה ידועה למוזיקת ג'אז במנהטן. התמחותו היא תיפוף והוא יעשה הכל כדי להגיע לתזמורת הסטודיו הנבחרת של המורה המהולל טרנס פלטשר (ג'יי.קיי סימונס). מדובר באדם קפדן וקשוח המשוכנע שכדי להוציא מחדר החזרות שלו את צ'רלי פרקר הבא עליו להשליט משמעת ברזל על תלמידיו, כדי שיגיעו לביצועי נגינה מושלמים. להשפיל אותם, להעליבם, להדיח אותם מהתזמורת ולהחזירם עם זנב בין הרגליים לאחר שהתאמנו יום ולילה. אנדרו מקבל את הצ'אנס שלו, אבל גם אותו המורה מדכא עד עפר וגורם לו להתאמן שוב ושוב עד זוב דם מפרקי ידיו החובטות בתופים. השאלה היא אם זה יספיק? עבודת קולנוע עוצרת נשימה, קצבית ודינמית. סרט על מצוינות ובינוניות, ויתור על חיים אישיים לטובת התמסרות טוטאלית למוזיקה, ו/או על סדרי העדיפויות שבוחרים בחיים ומחיריהם. 106 דקות.

אני פמן (שוויץ 2013)
סרטו של אלן מרגו. את המחאות והאג'נדות שלהן הן מביעות באופן פרובוקטיבי שקשה להתעלם ממנו: הן חושפות חזה, על גופן כתובות סיסמאות בגנות תופעות שונות בהן הן נלחמות והן זועקות סיסמאות ברוח מחאותיהן. "פמן" היא תנועה פמיניסטית רדיקלית שהקימו באוקראינה ב-2008 ארבע צעירות אקטיביסטיות: אוקסנה, אנה, אינה וסשה. הן מחו נגד מקרי עונש בהם חלק מהאנסים חמקו מעונש, נגד ניצול הנשים לתעשיית המין ואפלייתן בכלל על ידי הגברים השוביניסטים, נגד שחיתות שלטונית ודיקטטורה באוקראינה, רוסיה ובלארוס, נגד הכנסייה השמרנית ועמדתה השוללת הפלות ובעד חופש ביטוי ודמוקרטיה. נשים רבות הצטרפו אליהן ופעילותן הנמרצת, שעוררה תשומת לב רבה, לא מעט בגלל החשיפה הפיזית, התפשטה למדינות אחרות באירופה ו"פמן" הפכה לתנועה בולטת ומשפיעה. הסרט מהווה מסמך חברתי טעון ומרתק. דרך פעילות "פמן" הצופה נחשף למציאות הכאוטית השוררת במדינות בריה"מ לשעבר. הדיקטטורה המרכזית הוחלפה בדיקטטורות קטנות, מחופשות לדמוקרטיות. זכויות האדם נרמסות, היוזמה הפרטית היא נחלת בודדים ורוב הציבור מתנהל בחשש, בלבול וחוסר אוריינטציה. 95 דקות.

20,000 יום על פני האדמה (בריטניה, 2014 )
סרטם של איאן פורסיית וג'יין פולארד. הצצה לעולמו הפנימי האניגמטי של המוזיקאי, התסריטאי והסופר האוסטרלי. הסרט לא מבקש לשרטט נראטיב מדויק של חייו ויצירתו אלא מרכיב אפיזודות המאפשרות לראות איזשהו שיקוף שלו, של הגיגיו וגישתו לנושאים שונים. קייב מתעורר לצד אשתו, הדוגמנית הבריטית סוזי קייב. הוא נפגש עם הפסיכואנליטיקן הבריטי דריאן לידר ויושב מולו כמו פציינט מול פסיכולוג. הוא נראה מקליט את אלבומו האחרון, "Push The Sky Away". הוא פוגש במכוניתו, הנוסעת ברחבי ברייטון, שם הוא מתגורר, דמויות מחייו, בהם השחקן ריי וויננסטון, ששיחק בסרט "ההצעה", שקייב כתב את תסריטו, והזמרת קיילי מינוג, איתה היה לו כזכור להיט ענק, "Where The Wild Roses Grow". קייב גם פוגש את בליקסה ברגלד, שלאחר 20 שנה שהיה גיטריסט להקתו, "The Bad Seeds", פרש ממנה במפתיע בהודעת מייל קצרה. סרט מסע, פיזי ונפשי, מצוין, המציע טעימה מסקרנת מהוויה הלא מפוענחת עד הסוף של קייב. 99 דקות.

 טריפו לנצח (צרפת 2014)
סרטו של אלכסנדר מואה. במלאת 30 שנה למותו של פרנסואה טריפו, פרופיל קצת שונה של הבמאי-סופר-הוגה דעות סינמטי, חברתי ובכלל. ילדותו הלא מאושרת עם הורים מתנכרים ומתעלמים וילד שנשלח למוסד לעבריינים צעירים (בדומה לזה שבסרטו "400 המלקות"). ניסיונות התיקון שלו לאחר מכן, בהקדשת תשומת לב רבה לילדים, בסרטיו (באמצעות ז'אן פייר לאו הוא אנטואן דונאל בכמה מסרטיו, הסרט "ילד פרא" ועוד). גם סטיבן שפילברג הודה שטריפו עזר לו לביים ילדים. התמסרותו לכתיבה, שצדה את עינו של אנדרה באזן, בעזרתו הפך מבקר קולנוע. ככזה הוא היה ישיר וכן ("הקולנוע הבריטי מת", כתב טריפו ב"מחברות הקולנוע"). המעורבות החברתית שלו, יחד עם סימון דה בובואר וז'אן פול סרטר (הפגנות למען חופש ההפלות, הפסקת פסטיבל קאן ב-1968, לאות סולידריות עם מחאת הסטודנטים, ועוד). דיוקן של אמן שהטביע חותם משמעותי על תעשיית הקולנוע. 52 דקות.

טריפו במפגשים מהסוג השלישי של סטיבן ספילברג