התקווה והייאוש

(צילום: יח"צ)

גיא טנא על הגולה, של דודו טסה: יצירה בשלה, מאתגרת ובועטת.

הגולה (ל' בסגול), אלבום שנים עשר (!), יצא לא מכבר לדודו טסה וכבר הספיק להיות מסוקר על ידי מבקרים בקצב של רובה סער אוטומטי. לא מפליא הוא הדבר: אלבום חדש של טסה מעורר סקרנות עצומה בעולם המוזיקה הישראלית, הצמא ליצירה מקורית שלא מחפפת בפינות ומרתקת כל פעם מחדש.

עם גלעד כהנא כשותף בכתיבת רוב השירים, נגנים משובחים כאדם בן עזרא, ברק קרם, ניר מימון, עידית מינצר ואחרים, טסה מביא בפנינו יצירה בשלה, מאתגרת ובועטת.

כמו בפתיחת אלבום מרתק אחר, "שחרית" של שי צברי, שעל הקווים המשותפים בינו לבין "הגולה" אכתוב אולי בהזדמנות אחרת, משובץ הבדידות הארוכה, שיר של המשורר אלי אליהו, מי שבשורותיו המשורגות והקודרות מעניק לטסה ממד אחר של פרשנות ותפיסה אמנותית. הדואליות של טסה, התקווה מול הייאוש, הרגעים הנדירים של האושר אל מול הכפור שבתוגה, מתבטאים בשורות כמו "הבדידות הארוכה בחול טבעה בי את כבודה" וגם, "ושוב צעדים מתרחקים ועוד האבן הכבדה". האלבום נפתח בגלגול פנימה אל מאורה ממה נצא רק בעוד תשעה שירים ומסע מרתק ודואב.

דודו טסה הגיע למעמד כה גבוה ומוערך במוזיקה ובתרבות הישראלי עד שהוא מאפשר לעצמו חרות אומנותית מוחלטת. כמו אהוד בנאי, הפרסונה שיצר כה אהובה וכה מקובלת עד שהיא נטולת צורך בחריזה מאולצת או תחכום יומרני. בשיר הנושא, כאשר טסה שר "חברים טובים היו לי כולם הרוסים", במסורת ישראל ברייט ו"השמחות", זה נשמע אותנטי וטבעי לחלוטין. כאשר הוא שר "לא נשכח המבט שהיה לה מפחד האתמול", נזרקתי מייד לאלתרמן, שידע לזהות ולשמר כבר לפני יותר מיובל שנים את הדרמה שבזעזועים הרגשיים ובחרדה הרוחפת מעל.

הדואט העוצמתי לאן תקחי אותי היום, מפגיש את טסה עם ברי סחרוף. שניים מהאמנים הבכירים שיש כיום למוזיקה הישראלית להציע. אל מול הקול המדמם של טסה ניצב הסלע שהוא סחרוף: יציב, איתן נמוך. מול הקורבנות, בשורות כגון "אני בעצם הכבשה וכלל לא הזאב", מגיע גם המרדף אחר האושר הנעלם והאהבה, הטוהר והרומנטיקה : "על השמלה הלבנה אל תעיזי לוותר", שר סחרוף את האמת של טסה, והתוצאה חזקה אש.

אור הלוך חזור הוא מבחינתי הפרק הראשון בשיא האלבום: טסה לא חושש מאלקטרוניקה רכה בנוסח אמדורסקי, וכאשר הוא שר "כל הדרך חזרה חתרתי למגע", ממש יכולתי לדמיין בעיני רוחי את החתירה למגע אנושי בנהר הרגשות ובערוצי התשוקה. טסה מרחיב, עד כמה שלכאורה אין הדבר "דרוש" או "נחוץ", את המנעד המוסיקלי והסגנוני שלו וגם אצלי "נעתקה נשימה", כמו מפיו.

""אלוהים אני מסתיר ממך כל כך הרבה", שר טסה בבחול הנפלא, החלק השני בפסגת האלבום בעיני. מיהו האלוהים אצל טסה? האם האהובה היא האלוהים, אליה הוא סוגד ובפניה הוא נכלם, או שמא, אולי כמצופה, מדובר בהאדרת הסוד, העצמת הבושה שבחילול האינטימיות? הפרסונה היצירתית של גילי כהנא באה לידי ביטוי בשורות נוקשות וחורכות כגון "לא יכול יותר זו עבודה קשוחה כל כך הרבה לשקר".

"כמה? ", "למה?", זועק מדי פעם טסה בביצוע המצויין לזנב זאב, ולא יעזרו כאן "אלף הצלות" וכל תקווה שהיא, כי "בקצה האור יש מנהרה", ואצל טסה הטוב משמש יחד עם הרע, וזה האחרון מהווה את עיקר מעיין היצירה.

גם בנסענו רחוק כדי לאהוב, למילים של אסף חזן, יונתן תורג'מן וטסה עצמו, המוקד הוא ביצירה שנובעת מן המצוקה: "גוף רעב מרגיש קיים רגש בא ונעלם", או "רד נמוך אל המצולות שם נכון לך לחיות". המחשה נוספת של מקור הייחודיות של טסה בעשור האחרון.

הכתיבה המשותפת הדומיננטית כל כך, עם גילי כהנא, מוצגת לראווה בבירור גם בשיר הסיום, פסיקים מוכתמים וסתם, בו שורות כמו "נו כבר די כבר יש זמן אין זמן", משחזרות פילוסופיה שהוצגה ב"צריך לסגור הכל" של ג'ירפות. כאשר היא מתועלת דרך הקול המופלא של טסה, הזוויות מתעגלות, הקרביים נחשפים אבל העצב, העצב נשאר מקיף כל, והבדידות – ארוכה.