התקליטייה: הינשוף, הדוב והבלוז

living the blues (צילום מסך מאתר הלהקה)

מדור התקליטייה עוסק בתקליטי ויניל ישנים, שיצאו על דיסקים, זמינים ביוטיוב וניתנים לדגימה דיגיטלית.

ינאי שיף על living the blues , אלבום המופת של להקת חום משומר.

חום משומר  היא להקת בוגי-רוק, בלוז-רוק ורוק דרומי מקליפורניה, שהוקמה ב-1965 וקיימת עד היום כשלזכותה 32 אלבומי אולפן ועשרה אלבומי לייב. הסולן בוב "הדוב" הייט היה אספן של תקליטי בלוז וחובבי הז'אנר התאספו אצלו בבית כדי להחליף רשמים ותקליטים. במפגשים ההם צמח הרעיון להקים להקה והוא צירף מספר נגנים כשהבולט היה הגיטריסט, נגן המפוחית והסולן אלן "הינשוף העיוור" וילסון. הם הקליטו את האלבום הראשון ב-1966 אבל הוא יצא רק ב-1970 תחת השם vintage וכלל בין היתר קאוורים ל-Spoonful של וילי דיקסון ו-Louise של ג'ון לי הוקר. הלהקה החליפה מספר הרכבים וב-1967 הצטרף הבסיסט לארי "חפרפרת" טיילור שעבד גם כנגן סשנים, בין היתר עם המאנקיז. באותה שנה הלהקה הוחתמה בחברת  Liberty, והסינגל הראשון ששחררו היה Rollin' and Tumblin.

האלבום הראשון יצא בקיץ 67' וכלל סטנדרטים כמו Rollin' and Tumblin', Bullfrog Blues ו-Dust my Broom שלא הותיר ספק בקשר למשמעותו. ההופעה החיה הראשונה שלהם שהביאה לפרסומה התקיימה ב-17 ביוני 1967 בפסטיבל מונטריי. הלהקה התחילה לחרוש את ארה"ב לאורכה ולרוחבה והביקוש להופעותיה היה עצום. במגזין אחד שתיעד את ההופעה ממונטריי נכתב שאלן וילסון והנרי "חמניה" וסטין (הגיטריסט השני) הם ככל הנראה הציוות הטוב ביותר של שני גיטריסטים בלהקה אחת, ואלן וילסון זכה בנוסף גם בתואר נגן המפוחית הטוב ביותר באותה תקופה. הביצוע שלהם לבלוז שבמקורו כידוע שחור, היה מושלם וטבעי, ובשלב מסוים עלתה (ספק בצחוק) השאלה למי באמת שייך הז'אנר. הלהקה צברה גם מוניטין של 'הילדים הרעים של הרוק' אחרי שבשלב מסוים בשלהי 67' נעצרו כמה מחבריה בדנבר שבקולוראדו באשמת שימוש ואחזקה של סמים. באותה תקופה הצטרף המתופף המקסיקני אדולפו "פיטו" דל לה פארה, ובכך הושלם ההרכב הקלאסי של 'חום משומר' שהוציא את אלבומיה הטובים והנמכרים ביותר של הלהקה. הפריצה הגדולה שלה הגיעה באלבום השני, Boogie with Canned Heat שהניב את אחד הלהיטים הגדולים שלה, On the Road Again , גרסה מעודכנת לשיר של פלויד ג'ונס משנות ה-50, שהפך להצלחה ענקית והתייצב במקום הראשון כמעט בכל העולם. בעקבות ההצלחה שכר מנהל הלהקה, סקיפ טיילור את מועדון הקליידוסקופ בשדרות סנסט בלוס אנג'לס וחום משומר הפכו ללהקת הבית שלו כשהם מארחים במקום להקות כמו ג'פרסון איירפליין, הגרייטפול דד, בפאלו ספרינגפילד ועוד.
בסוף שנת 68' יצא האלבום השלישי, living the blues ובו הרצועה המוכרת והמזוהה ביותר עם הלהקה ושהפכה לרגע מכונן ולאחד מהמנוני התנועה ההיפית בשנות ה-60' – Going up the Country. אלן וילסון עיבד ושכתב את Bull-Doze Blues של הנרי תומס, והוסיף את המסר הפשוט והקליט של החזרה לטבע, ונגן כלי הנשיפה, ג'ים הורן היה אמון על הקטע המוכר כל כך המלווה את השיר עם חליל הצד. השיר זכה להצלחה מסחררת והגיע למקום ה-1 בכ-25 מדינות ברחבי העולם והפך גם להמנון הבלתי רשמי של פסטיבל וודסטוק, שם הופיעה הלהקה, הופעה בלתי נשכחת, ב-16 באוגוסט, 1969 . רצועה מעניינת אחרת באלבום היא קטע אקספרמנטי של כ-19 דקות שהיתה מורכבת מקולאז' של 9 חלקים שונים של בלוז שכללו נגינה על סיטאר, צלילי נבל פה, דיסטורשן של גיטרות ואפקטים אלקטרוניים נוספים. הרצועה הארוכה באלבום, Refried Boogie, נמתחה אל מעבר לגבול 40 הדקות והוקלטה בהופעה חיה במועדון הקליידוסקופ, מועדון הבית של הלהקה. האלבום הפך לאחד מאלבומים הכפולים הראשונים שהצליחו במצעדי האלבומים בארה"ב. נגנים אורחים באלבום היו ג'ון מאייל על הפסנתר ב-Walking by Myself ו-Bear Wires ודוקטור ג'ון שהופיע ברצועה Boogie Music.
ב-3 בספטמבר 1970 שם קץ לחייו אלן וילסון שהתמכר קשות להרואין ובנוסף סבל מסוכרת שכמעט ועיוורה אותו לחלוטין (מכאן הכינוי הינשוף העיוור). בוב הייט הלך לעולמו ב-1981. הוא לקח מנת יתר של חומר שחשב אותו לקוקאין. התברר שהסניף למעשה הרואין. התוצאה היתה קטלנית. כיום, רק טיילור ודה לה פארה נותרו מההרכב הקלאסי של הלהקה.

לאלבום: