זיכרונות וצלילים

(צילום: יח"צ)

גיא טנא על חרב של יאיר יונה: פרויקט מרגש, מרתק ומומלץ על הטראומה הלאומית והאנושית הגדולה של מלחמת יום הכיפורים.

אלבום חדש ויוצא דופן למוסיקאי יאיר יונה, חרב,  אלבום אינסטרומנטלי כמעט כולו שמנסה לשחזר ולבנות מחדש מערך של זיכרונות וצלילים, נחלת הטראומה הלאומית והאנושית הגדולה של מלחמת יום הכיפורים שהותירה אחריה עם שבור ומשוסע ומדינה שנחתה נחיתה כואבת אל בריכה ריקה של אתוס, לאחר ריחוף בן שבע שנים ממקפצה אופורית של המלחמה הקודמת בת ששת הימים.

לאחר קטע אקוסטי פותח, דמדומים על קו בר לב, בו משתקף השקט לכאורה שלפני הסערה הגדולה, מגיע רוק גיטרות מחוספס ושורט במרכזו של הקטע סיר בשר, כשם סיסמת הגיוס שהחרידה את יום הכיפורים באוקטובר 1973.

שבעה ימים בעלטה, אולי בהשראת דבריו של סורין המובאים בחוברת האלבום, היא יצירה אפלה, חשוכה, קלאוסטרופובית. ההתמודדות עם השכול במוזיקה הישראלית נעה בין שירי הלל לנופלים לבין אלגיות לכל דבר. יונה מנסה למצוא תוואי ביניים בו המוזיקה, כמו מוזיקה אינסינדנטלית בתיאטרון, תדגיש את המתרחש, תמצא את המקום בו כל מאזין יוכל לחוות תחושות מציאותיות ככל הניתן, ללא שום מקדם בעל ערך פוליטי או תעמולתי.

במחכה מציג בפנינו יונה את השבריריות והפיוטיות המחרידה של המשפחה ובת הזוג הממתינים לחייל שיצא לקרב ואיש אינו יודע מתי ישוב, אם בכלל. לפני כעשור חוויתי בעצמי מהי יציאה למלחמה ומהי התחושה של להותיר אישה ושני ילדים קטנים מאחור, בציפייה ללא ידוע. עם הקאמריות של גליה חי בויולה, חן שנהר בכינור, יעל שפירא בצ'לו והפסנתר הדרמטי של תמי יונה, מפנה יאיר יונה את הפוקוס אל העצב שבעבר השני, נשות החיילים שהאינסטינקט האנושי מותיר אותן שוב ושוב במצב בלתי אפשרי של המתנה לאותה בשורה גרוסמנית.

מעברו השני של המתרס, בהליכה לדלת הסגורה, מובא סיפורו של קצין הנפגעים, איש בשורת האיוב המקוללת. הפעם, יחד עם המיתרים, זוהי הגיטרה הכואבת עם הצליל הקודר א-לה-סחרוף ב"קלרה הקדושה", שמתלווה לנקישות בדלת וביחד יוצרות פרשנות מוזיקלית לרגע המזוקק ביותר של הדרמה הישראלית.

חרב המשובץ תשדורות ברשת הקשר הצה"לית של אותה תקופה, מביא איתו עגמומיות ומלנכוליות, תחושות שנדמה ומגשרות עבורנו בין תהום הדלת הסגורה אל האתוס הלאומי-היסטורי שלנו. נדמה שיונה מותח קו מדבריו של הנביא ירמיהו המבכה את עמו עד שאזלו דמעותיו, אל התחושה כי אכן, לנצח נאכל חרב.

העיסוק בטראומה האישית מתמשך אל שתיים שלושים ושבע כבר ארבעים ושלש שנה. קטע חרדתי, דייקן במובן הפדאנטי, האפל של המילה. לוחם בשם בני מצוטט כמי שמיד בעת עצימת עיניו מוקרן בפניו "וידאו" של המלחמה, של אותה מוגלה המסרבת לנטוש את הנשמה. לא יכולתי שלא לחשוב מה נשא עמו אבי בכמעט ארבעים שנה שחלפו מאז שירת בחזית המלחמה ועד יום פטירתו, ורעדתי יחד עם יונה בכל תפנית תזזיתית ומהדהדת.

מעניין כיצד שביבי אופטימיות דקים נובעים דווקא מקטע הנקרא נשימות החול האחרונות. אל מול כותרת זו, הברורה ומובנת לכל מי שצעד ושאף לריאותיו פודרה מדברית דקיקה, מציב יונה גיטרה מנחמת, וכשהגיטרה מנחמת את הלילה, הדרך אל הלב קצרה יותר.

בתום עוסק יונה במשבר האמון בין העם לבין מנהיגיו הכושלים, שנתפסו בקלקלת מחשבתם ובמערומי תפיסתם וקיבעונם. יונה מארח את סיון לשד בקולות ולראשונה, צלילים סמי-ערבים מופקים מן המיתרים. נדמה שזהו הקטע המורכב ביותר מבחינת החשיבה שבו. אישית, אהבתי אותו מאד.

האלבום נחתם בהשכם השכם בבוקר של רחל שפירא, על פי רחל המשוררת. קולו של יאיר יונה שב ונשמע ופורט בעדנה על מיתרי האופטימיות של כל אחד מאתנו, על מנת שנבחר בחיים, למען נחיה.

פרויקט מרתק, מרגש ומומלץ.

לאתר האלבום

http://yairyona.net/sword/