לג'וליאן אסאנג', באהבה

אנטופיה (מתוך האתר anatopia.org )

גיא טנא הרגיש אייטיז בזכות user experience של הצמד הגרמני-ישראלי אנטופיה. סינת-פופ עם פילוסופיה.

אנטופיה, מגדירה הנרייטה מורגנשטרן, חצי הצמד הנקרא ממש כך (החצי השני הוא קלאוס פלוצליך), פירושו: מצב הדברים כשהם לא איפה שהם אמורים להיות.
צמד הסינת-פופ הברלינאי המורכב ממורגנשטרן (בעצם, שני), הישראלית ופלוצליך (ולנטין, בתעודת הזהות), הוקם באמסטרדם, שם נפגשו הרקדנית מכפר סבא והיוצר הגרמני. מניסיונות בפרפורמנס ותיאטרון, הגיעו למוזיקה, ולאלבום בכורה שיצא בשנה שעברה. דיסק שנשמע לעיתים מעט טראשי אבל מעביר מסרים פילוסופים מהותיים ביותר עם הרבה קסם ואחלה ביט.
עניינו של האלבום הוא זהותו של האדם החדש כצרכן טכנולוגיה עד לשד עצמותיו וכמעריץ ללא תנאי של המדיה והמערכות התקשורת האינטרנטיות. ראו ערך אתם ואנוכי. העיקר אצל אנטופיה הוא לא הקול של הנרייטה וגם לא הכלים בהם מנגן קלאוס אלא המכלול שמחלחל פנימה, כמו החומר הכסוף שמכניס אל המטריקס ומעביר פאזה את הקיום, ממקום שהגיון אינו הגיוני בו, אל מקום שמכיר בכך.

עטיפת האלבום (מתוך פייסבוק)

החל מ Logic, הסאונד המסונתז שנע בין פופ טראשי להשפעות של הקראוט-רוק הגרמני, מצהיר הצהרה סגנונית ברורה. בעולם בו קשה להסיק מסקנות הגיוניות לגבי הקיום, מגיעה המוזיקה של אנטופיה וממסגרת את המאזין בקווים קשיחים של ביט וצליל. הקצב האייטיזי ניכר גם ב Where is Tom המוקדש לטום ממיי ספייס וממחיש היטב את הפעימות הבלתי נגמרות של הזמן שמותירות מאחור את מה ומי שחשבנו – והתברר שלרגע קט בלבד – להתגלמותו של האוואנגרד הטכנולוגי. השירה שטוחה , נדמה שבמתכוון, וכמו בתיאטרון הניכור, שנולד אף הוא בגרמניה, הרגש נדמה כמקום אליו אין מכוונים. גם ב Auslander , המושר בגרמנית, שנוגע במהות הזרות בגרמניה, המצב של אנטופיה הוא או.קיי, אבל זהו או.קיי משפריץ ציניות והזהות הגרמנית נשמעת קרה ומאולצת.
אהבתי את Hacker המוקדש כשיר אהבה/ פיתוי למייסד הויקיליקס ג'וליאן אסאנג' וכאשר הנרייטה שרה Hack Me לא יכולתי שלא להזכר במיכל אמדורסקי המבקשת מהחייל שלה לפרוק את נשקו לתוך גופה עם מידה אחרת וסטייל אחר של ציניות ומיניות. מה גורם לאנטופיה לכתוב ולבצע שיר כזה? הכרה בכוח השליט החדש? הכרה והערצת המורד? בין כך ובין כך נוצר כאן מצב דברים חדש יחסית בהיסטוריה בו המידע מחליף את הממון והכוח והגיע הזמן, לדידם של חברי הצמד, שהמוסיקה תכיר בכך. באותו הקשר, Motorway מציב את מערכת הGPS בעמדה דומיננטית נשית וסקסית והחצי-דיבור של הנרייטה יוצר כאן רצועה מדליקה ומקורית שמאד אהבתי.
עם פראזה מתוקה וממזרית ב Where you are Not, נגיעות אפלות של גל חדש גרמני משנות השמונים ב Slow Mo וכמעט אפס רמזים המסגירים את מוצאה של המחצית הישראלית בהרכב, יש כאן אלבום מעניין ומיוחד שאיכויותיו אינן דווקא מוזיקליות אלא רעיוניות. מי שההתקדמות הרעיונית של המוזיקה חשובה לו, יתקשה לפספס את מה שנדמה כסוכריית סינת-פופ אבל טומנת בחובה אבן דרך של מודעות.