להסתכל קדימה, לשכוח את האתמול
ינו 20
שמוליק כהן לוז (צילום: ברברה צליל)
החיים לימדו את שמוליק כהן לוז שצריך לעבור אותם יום אחר יום ולהסתכל קדימה, לא אחורה. אלבום הבכורה שלו, האי.פי. electic 1, יצא באוגוסט האחרון. אמירה מורג שוחחה איתו על עשיית מוזיקה, אופטימיות והגשמה עצמית.
"הדרך להסתכל על דברים היא פשוט להביט קדימה, לא אחורה, ולקחת כל יום ביומו", אומר לי שמוליק כהן לוז, שהצליח להתגבר על מחלת הסרטן. "אני עוסק במוזיקה כבר מעל 20 שנה. התחלתי בצורה מקצועית בגיל 23, הייתי חתום אצל רונן בן טל והד ארצי, בדרך לאלבום. הוצאתי סינגל שנכנס לאלבום אוסף שהם הוציאו ואיכשהו כל מיני עניינים אישיים שקרו גרמו לי לקחת את הרגליים ולנסוע קצת. מצאתי את עצמי ארבע וחצי שנים בחו"ל, מתוכם 4 שנים באוסטרליה, ושם בעצם התעצבה האישיות המוזיקלית שלי".
ככה מוותרים על הוצאת אלבום בכורה?
"כן, כי הייתי חייב אויר לנשימה. כנראה שמשהו לא היה מספיק נכון בשבילי. ניסו לשכנע אותי להישאר, אבל היו להם עוד אמנים והרגשתי שזה מתמסמס. עשיתי איזה 40 סקיצות עם דודי לוי, שהיה אמור להפיק את האלבום, אנחנו עד היום חברים, וזה לא קרה".
אתה מביט אחורה בצער?
"ממש לא. מה שקיבלתי בשנים שהייתי בחוץ, לא יכולתי להשיג אם הייתי נשאר פה, ברמה האישית וגם ברמה המוזיקלית. למדתי שם המון. הופעתי עם שני הרכבים, אחד חשמלי והשני אקוסטי. הייתה לי חברה אוסטרלית, אז היה לי יותר קל. דרכה גלשתי יותר בקלות לחיים האוסטרלים האמיתיים. היה לי נורא כיף שם, ואז חזרתי".
למה חזרת?
"התנתקתי ממכונת ההנשמה, נגדיר את זה ככה. יכולתי כבר לנשום עצמונית. הוצאתי פה אלבום אינסטרומנטלי שליווה קריאה של ספר שכתבתי בשם 'דמעות האפאצ'י', שהקטע הראשון מתוכו נכנס לפסקול הסדרה 'המשאית' עם זאב רווח. עשיתי מוזיקה בדלת אמותיי ובינתיים פיתחתי לעצמי מקצוע שגם מכניס כסף. היום יש לי חברה להפקת פרסומות וסרטים דוקומנטריים. אז יש לי מקצוע מכניס, הסרטים, ומקצוע מרושש, המוזיקה שלי".
צריך כסף כדי לעשות מוזיקה בארץ?
"בגדול, כן. זה לא פשוט. יש מעט מוזיקאים שמתפרנסים ממוזיקה. אני מכיר המון מוזיקאים מבוססים מבחינה מקצועית, אבל מרוששים מבחינה כספית, כי השוק כאן נורא קטן והתחרות גדולה. כולם נאבקים. מצד שני, מוזיקה זה חלק ממני. זה עושה לי טוב וכמו שלא אוותר על יד שמאל שלי, ואני שמאלי, אני גם לא אוותר על המוזיקה. למזלי ולשמחתי יש לי משפחה תומכת ואני יכול להתפנות לזה".
מה דעתך על הרוק בישראלי?
"תשמעי, יש פה בעיה, כי רוק זה תרבות ותרבות של רוק זה הופעות ובארץ זה לא עובד ככה. אצלנו אין באמת רוקיסטים. אפשר לספור אותם על שתי אצבעות. יש פה מוזיקת רוק, אין פה תרבות רוק'נ'רול ולכן תמיד יהיה חסר משהו ברוק הישראלי. זו לא ביקורת. זה המצב. בגלל שאני לא מתפרנס מזה אני לא לחוץ. אני נהנה. עושה מה שאני אוהב, גם אם אני הולך קצת עם הראש בקיר, והולך עם זה עד הסוף. אבל זה לא תחביב עבורי, שיהיה ברור, זה מקצוע לכל דבר. אני מופיע בכל הארץ באולמות קטנים וזה מתקבל מצוין. נוצר קהל, הביקורות חיוביות, אשריי".
אז אתה אופטימי?
"מאוד. הדרך להיות אופטימי היא פשוט לשכוח את מה שהיה אתמול. ככה אני חי היום. מה שעשה אותי כזה היה הסרטן. חליתי בלוקמיה, לפני תשע שנים. הרופאים נתנו לי סיכויים קלושים להישאר בחיים ועובדה שאני כאן. ניקיתי את השולחן מאנשים ומדברים שלא עשו לי טוב ולמדתי להיות יותר טוב לעצמי. כן, אני אופטימי".