למה לו פוליטיקה עכשיו

חיים טופול לא מחזיק מפוליטיקאים, אוהב לעבוד קשה ומשקיע את מירב זמנו בכפר הנופש שהקים, למען ילדים החולים במחלות קשות. אמירה מורג נפגשה איתו לשיחה על קולנוע, תיאטרון, מוזיקה, סאלח שבתי, אלתרמן ונחום גוטמן וכן, פוליטיקה. אהרון מורג צילם (וקצת התערב בשיחה).

גילוי נאות: את חיים טופול אני מכירה שנים רבות. ראיינתי אותו יותר מפעם וגם יזמתי והפקתי את הסרט עליו, חיים טופול, החיים כמשחק, ששודר מספר פעמים בערוץ הראשון. אז אני משוחדת ואוהבת. כן, אוהבת. אוהבת את העובדה שלמרות הצלחתו הבינלאומית, הוא נשאר יציב עם שתי רגליים על האדמה. נשאר אותו טופול. קודם כל בנאדם ורק אחר כך כל היתר, וכל היתר זה הרבה מאוד דברים, בארץ ובעולם, בתחומים שונים: משחק, כתיבה, ציור, המצאת פטנטים, קריינות לחדשות בערוץ 10 (רעיון של יעקב אילון, המיודד עם בנו של טופול, עומר, שעבד אז כבמאי בערוץ), דיבובים ומה לא. כולם חשובים, אבל תנו לו לדבר על ימיו כמכונאי בדפוס "דבר" (העיתון, ז"ל), ותראו איך נדלק האור בעיניו.
"איפה שאת רואה שער של 'דבר לילדים' בשלושה צבעים, זה אני. אני המצאתי את זה," הוא נזכר בגאווה, "הייתי מכונאי דפוס. נחום גוטמן היה נכנס לדפוס ושואל: היכן הנער? הוא לא זכר את שמי אף פעם. מאוד אהבתי אותו ואת הסיפורים שלו. יום אחד גוטמן התלונן באזניי שנמאס לו שהשער באותו צבע. אמרתי לו שאעשה לו שלושה צבעים על השער. אכניס כל פעם צבע אחר למחסנית וכך יהיו שלושה צבעים. הוא אמר: אבל הצבעים יתערבבו בגלילים. עניתי: אני ארחץ אותם. אל תדאג. וכך עשיתי. הייתי אז בן 15 , 16. והמצאתי פטנט. יש לי פטנטים רשומים בעולם. גם הייתי ביחידה של ממציאי פטנטים. אני למדתי בתיכון ערב של הנוער העובד. ברביעי בערב אחרי הלימודים הייתי חוזר לדפוס, עושה הכנות להדפסה למחרת וישן בדפוס. כשעזבתי את הדפוס הייתי סגן מכונאי ראשי. לא רצו לתת לי ללכת. רצו לשלוח אותי לשווייץ ללמוד. גם כשהשתחררתי מהצבא הם באו אלי למשק והציעו לי לחזור כמנהל הדפוס. אמרתי להם, מצטער אבל אני מקים להקה (בצל ירוק)".
זה משהו שמאפיין אותך, העבודה הקשה.
"נכון. אני לא מחכה לנסים, עובד קשה, לא עצלן. אני מאמין שהצלחה זה שילוב של מזל ואופי".
ואז הגיע סאלח שבתי ופתח לך קריירה בינלאומית.
"מה שפתח לי זה סאלח שבתי בלהקת הנח"ל. אחר כך, בבצל ירוק, עשינו בכל תוכנית מערכון על סאלח. אחר כך, את כל המערכונים האלה הפכנו לסרט. (אפרים) קישון ואני כבר התמחינו בדמות ובסיפורים ואני, שהייתי בן 19 כשהתחלתי לשחק אותו, עשיתי חזרות על הדמות הזאת במשך 4 שנים והכרתי את סאלח לפני ולפנים. ידעתי איך לגלם אותו שיאמינו לי שאני בן 50. בגלל סאלח קיבלתי את כנר על הגג בלונדון. כי הם (המפיקים), ראו את הסרט. כשבאתי לאודישן, הייתי אז בן 30, הם כמעט התעלפו".
ועדיין, רבים יוצאים נגד הגזענות שקיימת, או לא קיימת, בסרט.
"זו פוליטיקה. זה חוסר הבנה מוחלט. להיפך. קישון הרי היה במעברה. יש שם סצנה ששלושה שהיו שם איתי ולצערי כבר אינם – זהרירה חריפאי, שרגא פרידמן ואריק איינשטיין – וסאלח אומר להם על האוכל והמוזיקה שלהם: אתם באים משם, אני בא מפה. אתם חושבים ששלכם נהדר, אני בטוח ששלנו נהדר. זה שיש כמה פסאודו-אינטלקטואלים שכועסים, זה הטיקט שלהם. תשאלי את כל מי שגדל אז. את הסרט ראו מיליון וחצי, כשהיינו 2 מיליון בארץ. כולם ראו ויותר מפעם אחת. הסרט הזה עדיין משודר לפחות 60-70 פעם בשנה. זה קאלט. זה הסרט הכי מוצלח מכל הסרטים שנעשו בארץ והוא עדיין אקטואלי. למה יוצאים נגדו? כי זה מוכר טוב. זו האמת. מה, סאלח לא שיחק קלפים עם גולדשטיין במעברה? כולם היו שם. מה שקישון עשה, נעשה ביושר, ללא דעות קדומות וללא התנשאות. להיפך. אם כבר, אנחנו לועגים לקיבוצניקים, לפוליטיקאים. הם, הפוליטיקאים, לא באו למעברות כדי לשפר את מצבם של העולים. הם באו כדי שיצביעו בשבילם. עם הבטחות, ו'אנחנו נעשה, נשפר ויהיה טוב'. זה אותו דבר בכל העולם. הכל אטריות. אז והיום. הפוליטיקאים שם בשבילם, שיהיה להם מקום בפרלמנט".

מצד אחד היית סאלח, מצד שני ארבינקא, גם כן של קישון.
"ככה קישון חשב שצבר נראה ומתנהג. קישון קינא בי שאני צבר. שיחקתי ישראלי מתחכם כזה. פושטק עם פילוסופיות. זה היה בידור קליל. לא מגיע לאמיתות של סלאח".
לא מפריע לך שאתה מזוהה עם 2 תפקידים בלבד, סלאח וכנר?
"בזכותם עשיתי את אותלו וראשומון ומעגל הגיר הקווקזי וגליליאו. עשיתי הרבה. אבל אי אפשר להתחרות עם כנר על הגג, הסרט, שראו מעל מיליארד אנשים. עד היום משדרים אותו באנגליה וארה"ב, בכל כריסטמס ואיסטר (חג הפסחא)".
עדיין מציעים לך לשחק אותו?
"כל יום. כמה אני יכול?"
אתה יכול גם מתוך שינה, לדעתי.
"כן, אבל זו עבודה קשה. אני גם ככה עובד קשה מאוד. משקיע עכשיו את מירב זמני ב'כפר נהר הירדן' שנותן נופש והפוגה לילדים שסובלים ממחלות קשות. אני חושב שזה הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיי. לא יותר ממשפחה, כמובן, אבל הרבה יותר מקריירה".
יש תפקיד שבשבילו תתקשר למנהל תיאטרון?
"לא. הם פונים אלי. אבל אלה תפקידים שלא מוצאים חן בעיניי, או שהמחזה לא מוצא חן בעיניי. כל שני וחמישי מציעים לי מחזות, אבל השיטה פה היא להופיע עם הצגה 4-6 פעמים בחודש. זה לא רציני בעיניי. אני רגיל להופיע 35 פעמים בחודש. אני לא מסוגל אחרת. זה לא נקרא אצלי עבודה. ככה השגרה שלי עובדת. אם יש שבוע הפסקה אני דורש שיעשו חזרה כללית, עם הכל".
כלומר, אתה פרפקציוניסט.
"לא עניין של פרפקציוניסט. ככה אני רגיל. חשוב לי שגם ההצגה השמינית בשבוע, עד כמה שזה קשה, תהיה באותה רמה כמו הראשונה, כי הקהל שילם כסף טוב ומגיע לו לראות הצגה כמו שצריך. כאן אי אפשר לעשות את זה. בארץ, התיאטראות עובדים בצורה אחרת. השחקנים, ברובם, מופיעים במקביל ב- 2-3 הצגות. לי קשה להתרגל לסגנון הזה".
נדבר קצת על מוזיקה. הקלטת מספר אלבומים, בלונדון, באנגלית, בסוף שנות ה-60 . אחד מהם נקרא topol '68 וכלל גרסאות באנגלית לשירים עבריים פופולאריים ("מתוך שלוש תוכניות טלוויזיה שלי ב-BBC ", הוא מזכיר). ביניהם, גם "בתי את בוכה או צוחקת", רק שבגרסה האנגלית זה נקרא, בני אתה בוכה או צוחק (טופול מתחיל לזמזם את השיר ומזכיר, אגב כך, שגליה, אשתו, היא ילידת קיבוץ גדות הנזכר בטקסט העברי של יובב כץ).
טופול: "אגב, אחד השירים שמאוד רציתי להקליט, של אלתרמן, היה אל תתנו להם רובים. הבית האחרון מסתיים ב'אך בבוא היום, למען השמים, אל תתנו להם רובים'. באתי לאלתרמן ואמרתי לו שאני רוצה להקליט את השיר ואז הוא אמר לי: חיים, אני לא רוצה שתשיר את השיר הזה. זה לא הזמן. והוא צדק. אנחנו לא אירופה. לנו אין את הלוקסוס לצאת נגד המלחמה. אז בהחלט קיבלתי את דעתו והשיר הזה מעולם לא הוקלט".
וכמובן, הלהיט הענק, "משיח הזקן", שיר הנושא לסאלח שבתי. אנחנו שולפים את הסינגל – אל תשאלו איפה מצאנו אותו – וטופול כותב הקדשה על העטיפה ומוסיף, "אתם מבינים שהייתי בן 27 (כשהסרט צולם), ופה אני עושה ככה (מעווה את פניו להמחשה), כי לא סמכתי על האיפור ולכן עשיתי קמטים כל הזמן (כדי להיראות קשיש אותנטי)".

מה התוכניות לעתיד?
"אני מתכנן עוד תערוכה של פורטרטים שאני מצייר. חושב על אלבום חדש. עובד על מחזה שכתבתי וסרט באנגלית שכתבתי וגם אשחק בו בשם 'דה לאסט מישן'. הסרט מתרחש באנגליה, על חבר שלי, צביקה מלחין מהמוסד. אחד מהסוכנים שתפסו את אייכמן".
בגילך אתה כבר יכול להרשות לעצמך לעשות מה שאתה רוצה?
"בהחלט. תמיד עשיתי. אף פעם לא עשיתי משהו שלא רציתי או שלא עניין אותי. אוי ואבוי אם לא אוהב את מה שאני עושה".
לא הגיע הזמן שתקבל את פרס ישראל?
"זה חשוב? פרסים לא חשובים לי. אף פעם לא היו. קישון תמיד רצה ואני לא הבנתי אותו. אדם שמכר מיליוני עותקים מספריו בכל העולם. מה אכפת לך? זה ממש לא משנה לי. אני לא מקדיש לזה מחשבה. לעומת זאת, כל שנה אני שולח המלצות על כאלה שאני חושב שמגיע להם, עד היום הן לא התקבלו. קיבלתי, בגיל צעיר מאוד, לא מעט פרסים, בארץ ובחו"ל. קיבלתי את כינור דוד בארץ וגלובוס הזהב עבור סאלח והייתי מועמד לאוסקר, פעמיים. אז מה? מה זה משנה"?
פרס ישראל לא מחניף לאגו?
"לא. האגו שלי לא חי על זה. אני מקווה שהמשפחה שלי והחברים שלי מעריכים את מה שאני עושה".
טופול באנגלית – שיר השוק

טופול שר נעמי שמר