נותנת בראש

(צילום: גאיה סעדון)

אל תתנו להופעה הנשית והעדינה של גל דה פז להטעות אתכם, הבחורה עושה רוק חזק וטוב והיא מוכשרת בטירוף. אמירה מורג ביררה איתה למה היא ויתרה על לוס אנג'לס לטובת הארץ ואיך זה להיות אישה שעושה רוק.

"את תופסת אותי בתקופה הכי עמוסה שאי פעם הייתה לי", נאנחת גל דה פז, כשאני מצליחה לתפוס אותה, סוף סוף. "זה טוב. בטח. זה הכי טוב וזה תוצר של עבודה קשה והתמדה וזה כיף. כבר כמה חודשים רצופים אני מופיעה 3-4 הופעות בשבוע, במועדונים, בכל הארץ. כל יום שלי עמוס במוזיקה בצורה כזו או אחרת וזה כיף. זה בעצם העניין. והדרך עוד ארוכה. יש לי עוד הרבה להשיג והדרך תמיד חשובה יותר מהמטרה. אצלי לפחות, אחרת כבר מזמן היית רואה אותי באיזו תוכנית ריאליטי".
זה קצת יוצא דופן, לא?
"יכול להיות, בנוף של היום. קיבלתי הרבה הצעות לתוכניות ריאליטי מוזיקליות ועדיין מציעים לי, אבל מבחינתי, ואולי זה יישמע קלישאה, אני נהנית להיות מוזיקאית. נהנית גם מהקושי וגם מההופעות הגרועות. ריאליטי מקצר את התהליך הטבעי והחשוב מאוד שמוזיקאי צריך לעבור, לדעתי. זה לא מקצוע קל. זה כמו ההבדל בין לעלות במדרגות לבין לעלות במעלית".
נינט אולי לא תסכים איתך.
"אני בטוחה שהיא לא תסכים איתי. אם היא תסכים איתי זה יהיה נורא. את יכולה לתת לי שמות של חמישה שירים שהיא שרה? לא? גם אני לא. וזה לא היא ספציפית. היא נהדרת ומוכשרת אבל אני חושבת שיש יותר מדי תוכניות ריאליטי ואין באמת כל-כך הרבה אנשים מוכשרים במדינה כל-כך קטנה, אבל אני מבינה את מי שהולכים לזה. רק שאני לא מאמינה בדרך הזאת. לא הייתי רוצה להיות שם בשום צורה. אני לא רוצה שלמישהו אחר תהיה חותמת על ההצלחה שלי. רוצה לבד. מרגש אותי לאסוף את הקהל בפינצטה. זה הדבר האמיתי בעיניי".
איך התחלת?
"מגיל מאוד צעיר היה ברור לי שאשיר. כמו כל הילדים, תמיד המצאתי שירים. באיזשהו שלב הבנתי שזה הדבר היחיד שתמיד מביא לי איזשהו רוגע. אני כותבת מגיל 10. כנערה, מוזיקה תמיד הייתה המפלט שלי. הייתי בלהקות נוער. בתיכון הייתה לי להקה משלי. זה תמיד היה רוק, מהרגע בו שמעתי את ג'ניס ג'ופלין לראשונה, בגיל 14-15".
היה מי שכינה אותך ג'ניס ג'ופלין הישראלית.
"כן. אז זה בלבל אותי. היום אני מבינה מאיפה זה בא. הרי אני לא שרה כמוה. אסף אבידן נשמע ג'ניס ג'ופלין הרבה יותר ממני. אולי זה משהו במה שאני משדרת. זה מאוד החמיא אבל זה גם נורא הלחיץ. לכמה נשים ברוק כבר אפשר להשוות? אין הרבה נשים שעושות רוק. אני עושה רוק מאוד שונה ואני, זו אני".
יש בכלל רוק ישראלי?
"אם זה בעברית, זה ישראלי. המוזיקה שאני עושה היא לא רוק ישראלי. אני בכיוון בינלאומי. זאת השאיפה. הייתי 8 חודשים בלוס-אנג'לס עם אריאל קשת, בעלי והמפיק שלי. הופעתי שם ואמרתי לעצמי שאצטרך לחיות באל.איי. שנים כדי לבנות את מה שכבר יש לי בארץ, וזה לא המקום שאני רוצה להיות בו. זה מקום מגעיל. מאוד צבוע. גם אני חלמתי להצליח שם והייתי שם והבנתי שלא בא לי להיות שם. זה רק גרם לי להתגעגע לארץ. פתאום כל הראייה שלי השתנתה. הרבה יותר נעים להתחיל מההום-בייס ומשם לפרוץ החוצה בא לי להצליח בארץ קודם ואז אולי אחזור לשם".
עד כמה קשה להיות אישה שעושה רוק?
"זה מדהים להיות אישה שעושה רוק כי זה גורר תגובות אחרות. זה אולי יותר קשה, כי רוק זה כוח ובארץ אוהבים זמרות ששרות מאוד עדין, אבל דווקא בגלל זה אני מרגישה שזה חסר. לא מצפים מאישה לעלות עם ביצים וכוח, אבל ברגע שהם מקבלים את זה, הם מתים על זה ומי שלא- שלא יבוא. אני צריכה להילחם יותר קשה, זה נכון, אבל את יודעת איזו הרגשה מדהימה זו לעמוד על הבמה ולתת בראש"?
מה לגבי אלבום חדש?
"הוצאתי שני אלבומים עד כה, 'בלוז לחלום' שכולו שירים בעברית שיצא ב-2010 ו'גולדי' שכולו באנגלית, שיצא ב-2013. לא עברתי לאנגלית, חזרתי לאנגלית. אולי יום אחד אחזור לקאנטרי שאני נורא אוהבת. אני כבר מפנטזת על השלישי. יש חומרים. בקרוב אתחיל לעבוד עליו. הוא ייצא כשאמצא שם ללהקה שלי. הנה אתגר לקוראים: מי שימצא שם ללהקה יקבל במתנה את שלושת האלבומים שלי, השניים שיצאו והשלישי שייצא, אבל בשביל זה הם צריכים לבוא ולשמוע אותנו".

speed of life