ארומה של פעם
ינו 11
(צילום: פייסבוק)
גיא טנא על אלבום הסולו החדש של תומר ישעיהו: אחד הטובים שיצאו לאחרונה בארץ. יוצר מוכשר וייחודי.
בשירים מהבוידעם, אלבום הסולו השני של תומר ישעיהו, המחצית הגברית של הצמד ISAIAH, הוא ממשיך ומפגין את כישרונו הרב ככותב וכמלחין. באלבום הקודם ישעיהו עבד עם עמיר לב. הפעם, הוא משתף פעולה עם עם רועי חרמון בעמדת המפיק המוזיקלי.
יש משהו נוסטלגי, קסום, עם ארומה של פעם, ביצירה ובשירה של ישעיהו. "ברזלים ואבק" הפותח מכניס את המאזין למוד חמים, רגשי, כזה שלא משאיר אותך אדיש או בתחושה של מיחזור. הזוגיות מהווה מרכיב מרכזי באלבום ועל אף שישעיהו לא הופך אותה לאידילית, התחושה היא של התרוממות מעל היום יום האפור.
גם ב"את באת" התפיסה הזו נמשכת. הקלידים של רועי חרמון מהווים נקודת משען קריטית בסאונד של האלבום. הם יוצרים נוסטלגיה, אנאלוגיות, או לפחות דיגיטליות מן הדור שלפני שישעיהו הגיע כלל לעולם. אותי זה ממיס.
"שבועיים בשנה", עם ספק הומאז' ל"רק שבעה ימים" מתוך "משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג, נוגע בסימני היום יום התל אביביים-ישראליים כמו בורקס, עובדים מאריתריאה, שחיתות, פלאפל ואיראן, ואפילו קידוש וקדיש, והכל רך, מלטף ומלודי.
הבוזוקי של ישעיהו ודינדוני פעמונים סטייל "הזמן הכפרי", הפעם כנראה כהמחשה לאופניים הרבים ברחובות, פותחים את "יום כיפור", שיר רומנטי דווקא (פראזה מתוך "גבר רומנטי" של "טיפקס"?), בו הזוג מנצל את יום השבתון ללבוש לבן, לקריאת כל הספרים, לחלומות על פירנצה ועל בית על הים. "שמח לי בלב/ סתם באמצע יום כיפור", שר ישעיהו כאשר ברקע הקול של דניאלה תורג'מן והקלידים החגיגיים של חרמון משמחים אותנו יחד עם הזוג שבשיר.
לעיתים נדמה שאנו מאזינים לאלבום מתחילת הסבנטיז או אפילו מסוף הסיקסטיז. לא בארץ, באנגליה. לא שהאלבום חסר סממנים מקומיים, ההפך הוא הנכון, אבל הבחירה של ישעיהו וחרמון, כזו שמודגשת ב"סרט עצוב", היא בסאונד "לבוש" טוויד ומקטורן ועשן מקטרת מיתמר מעלה. אומנם סאונד החליל מקורו בתכנות וקלידים אבל האמביינט נשאר אולד סקול שגורם לי לרצות להיכנס מתחת לשמיכה חמה ולהתמסר, שיר אחר שיר.
"עדר של כבשים" מכוון לקיץ ישראלי מיוזע ומתכתב עם "לילה של כוכבים" של איינשטיין וחנוך. "מקלחת של צבעים" מהשיר ההוא הופך ל"עדר של כבשים", והסאונד העשיר והמתוזמר היטב של אלכס וייס במקור האיינשטייני נענה בהפקה רב שכבתית וצבעונית. יופי של שיר.
"בוידעם" ו"די-ג'יי יהודה" הם קטעים כליים המשלבים נגינת בוזוקי וקלידים רחבים ומתארכים, סוריאליסטיים משהו. ישעיהו מפגין כאן גם את מיומנותו בכלי שלכאורה אינו שייך לאנגלופיליה המוצגת באלבום, אך הכל נשמע טבעי, שייך, שלם. כאן המקום גם לציין לטובה את אמיר שדות הבסיסט ואת שחר חזיזה המתופף ונגן כלי ההקשה, שמעמידים רית'ם סקשן יציב ומשלים כהלכה.
אחרי "שא בלב" המעט מפוספס לדעתי, מגיע "שחכתי לחייך טוב" (הטעות במקור), הטעון נוסטלגיה ("אמא אין בית ספר"), לצד מחאה ("יום בלי כדורים שעושים להתרכז"), ומוות ("על הפסי רכבת/ המוח התפוצץ"), וחותם את האלבום באופן מאתגר, תוך כדי מלנכוליה ונועם (כנראה שאי אפשר בלי…).
"בוידעם" הוא אחד מהאלבומים הטובים שיצאו לאחרונה במוזיקה הישראלית. ישעיהו ממשיך להראות עד כמה הוא מוכשר וייחודי ועד כמה הוא אינו בנוי ומותאם לשוק הגלגל"צי. מי יודע , אולי רדיו 88 יתרום לחשיפתו (לפני שייסגר), אולי אפילו ביקורת צנועה זו שמדרבנת אתכם לרכוש את האלבום בכסף מלא. שלא יתייאש לנו, הבחור.
ביקורת יפה, ואלבום נפלא.