אבדה תקוותנו?
יונ 08
(צילום: יח"צ)
שקד מורג לא אהבה את גרסת עומר אדם ונועה קירל להמנון הלאומי. איך אומר עומר אדם? יש דברים שלא עושים.
אם גם אתם עוקבים אחרי מוזיקה חדשה, בטח יצא לכם לשמוע גרסה קצת שונה לשיר מאוד מאוד מוכר, "התקווה" קוראים לו. האומנם תקווה חדשה?
זוכרים מה לימדו אותנו בשיעורי אזרחות בבית הספר? מה שמגדיר לאומיות של מדינה הם המנון, דגל וסמל. ההמנון, אותו למדנו מאז שנולדנו ואותו נשיר תמיד עם אותו הלחן ואותם המילים, ההמנון שמלווה אותנו עוד מהמאה ה-19 , עוד לפני שקמה מדינת ישראל, בימים טובים ובימים קשים, פתאום קיבל תפנית קצת שונה. יש שיאמרו, "הנגשה לצעירים".
בסוף החודש שעבר, "עם סיום המבצע הצבאי והחזרה לשגרה", כפי שנכתב בקומוניקט, עומר אדם ונועה קירל הוציאו גרסה חדשה ויותר "עדכנית" להמנון הלאומי של מדינת ישראל (שכבר זכתה ביוטיוב ליותר מ-2.6 מיליון צפיות). הם שרים לא רק את המילים המקוריות של ההמנון אלא הוסיפו משלהם בבית האחרון, ביקורות כלפי העולם: "ואל תגיד לי מה הולך ברשת, אני רואה פה את הכל מהמרפסת". כלומר שאין לאיש בעולם זכות להגיד ולהעביר ביקורות על ישראל, כי הרי אנחנו הם אלה שחיים כאן וחוטפים רקטות.
יש שאומרים שהגרסה החדשה יותר קלילה וצעירה. אבל, ויש אבל גדול, האם אנחנו רוצים לגדל דור שמבחינתו עומר אדם ונועה קירל הם מחברי ההמנון הלאומי? האם אנחנו רוצים שההמנון הלאומי יישמע ברקע בסרטוני טיקטוק של ריקודים כלל לא מכבדים?
התשובה היא לא! כפי שעומר אדם אמר באחד משיריו, "יש דברים שלא עושים". וכן, לתחושתי הגרסה המחודשת של "התקווה" עם כל התוספות ולמרות הביקורת כלפי העולם, מבזה את ההמנון הלאומי של מדינת ישראל.
נכון שהלחן מגניב ומרים, אבל באמת, יש דברים שלא עושים. מאז ילדותנו אנו מכירים את סמלי הלאום של המדינה. בכל הטקסים בבתי הספר ובימי הזיכרון אנו שרים את ההמנון הלאומי, לזכר המשפחות שלנו שנספו בשואה ולזכר הקורבנות שלנו שנפלו במערכות ישראל. אנו שרים כי לא אבדה תקוותנו. שרים כדי לחזור ולומר: אנחנו כאן, כאן נישאר. אני נחרדת מהמחשבה שבבתי הספר ובטקסים יתחילו לשיר את הגרסה החדשה והלא מכבדת של ההמנון הלאומי. פשוט, תשאירו את ההמנון שלנו כמו שאנחנו מכירים ואוהבים, ללא חידושים, ללא תוספות.