אישה תחת השפעה
ספט 22
נחום מוכיח על גט, סרטם של רונית ושלומי אלקבץ, הזוכה הטרי בפרס הסרט הטוב בטקס אופיר. מסמך חד, מושחז ובוטה על התעללות בית הדין הרבני באישה החפצה לקבל גט מבעלה.
בסצנה הראשונה ממקמים אתכם בבית הדין הרבני העוסק בתיק גירושין, וכעבור עוד כמה סצנות מתברר לכם שאתם לא עומדים לעזוב את המקום הזה למשך 113 דקות. בזמן הזה – בעלילה הנפרשת לאורך חמש שנות משפט – תצטרכו לסבול את חדלות האישים של דיינים הגורמים עינוי דין מתמשך לאישה נואשת שכל חפצה הוא להתגרש מבעלה, ולא חשוב מה תעשה לשם כך – מבוקשה לא יינתן לה. לאורך הזמן הזה תיאלצו גם להבליג לנוכח עיקשותו המקוממת של בעלה הסרבן, שכל ניסיון לגרום לו לשחרר את רעייתו לחיים חדשה, לא צולח. זהו, בתמצית, סיפור גט – משפטה של ויויאן אמסלם, סרטם של האחים רונית ושלומי אלקבץ, חותם הטרילוגיה הכוללת גם את "ולקחת לך אישה" ו"שבעה". וכמובן, זוכה פרס הסרט הטב ביותר בטקס חלוקת פרסי אופיר, שנערך אמש באשדוד.
בשם האישה ויויאן (רונית אלקבץ) טוען בדין פרקליטה, כרמל (מנשב נוי), ועל הבעל אלישע (סימו אבקריין) מסנגר אחיו, שמעון (ששון גבאי, זוכה פרס אופיר הטרי בקטגוריית שחקן המשנה). בפני בית הדין מתייצבת שורה ארוכה של עדים ססגוניים, בני משפחה ומקורבים של בני הזוג, שכל אחד מהם מנסה להאיר איזו זווית נוספת בחייהם האומללים של ויויאן ואלישע.
את האווירה הקלסטרופובית של השהייה המתמדת בין כתליו הצנועים, שלא לומר העלובים, של בית הדין (ופה ושם גם במסדרון שמחוץ לחדר הדיונים), שהצבעים השולטים בו הם שחור ולבן, שוברים האלקבצים בין היתר באמצעות זוויות צילום יוצאות דופן. בראשית הסרט מצולם פרופילו של מנשה נוי במדיום-קלוז. בהמשך יצולם גם אבקריין בדיוק מאותה זווית. ואילו רונית אלקבץ תצולם בשוט אחד, רב משמעות, באקסטרים קלוזאפ פרונטלי. טכניקה שוברת שגרה נוספת היא העמדה שונה מדי פעם, של השחקנים בסצנה, בדומה למה שקורה על במת תיאטרון. וכל אלה משרתים היטב את הסרט הדרמתי.
עבודת המשחק של רונית מעולה. לרוב היא מאופקת ובקושי מדברת, אבל כשכלים כל הקיצים והיא מתפרצת, אתה חווה את הסערה הפנימית שעוברת עליה בכל נימי חושיך ורגשותיך. אלקבץ היא יוצרת-שחקנית חשופה, בלי פילטרים, שכשהיא על סף קריסה, כל קצות העצבים שלה יוצאים החוצה.
האחים השכילו גם להדריך את שחקני המשנה הנפלאים – בהם זאב רווח, אוולין הגואל, רובי פורת שובל, שמיל בן ארי, דליה בגר, אלברט אילוז, גבי עמרני, רוברטו פולק, אלי גורנשטיין ורמי דנון – באופן שיוצר פאזל אנושי מרהיב. לעיתים מצחיק, אירוני ומעורר אמפתיה. לפעמים מרגיז, מקומם ומרגש, עד כדי הבאת הצופה לידי דמעות (כשרונית שופכת את לבה).
מבחינת הרכבת הנראטיב הקולנועי, גט – משפטה של ויויאן אמסלם הוא אחד הסרטים האותנטיים שנעשו כאן. יש בו אמנם יסודות תיאטרליים כאמור, אבל הוא דחוס, אפקטיבי ועמוס רגשית. ואסור לשכוח שהוא שוטח כתב אשמה חריף נגד הממסד הרבני הגברי-שוביניסטי-דתי המפלה נשים באורח קיצוני, וסבלני מאוד כלפי גברים סרבני גט. בתור שכזה, הסרט מאוד חד, מושחז ובוטה, אבל דומה שבמדינה כשלנו אי אפשר אחרת. צפיתי ב"גט" לראשונה בפסטיבל קאן והוא זכה שם בתשואות רמות ועורר ויכוח נוקב. נדמה לי שראוי שכך יהיה גם כאן. ואינשאללה גם בהוליווד בפברואר 2015.