אמאל זה תקווה

(צילום: פייסבוק)

גיא טנא, שכן מהגליל, על פתאח אל ווארד של אמאל מורקוס: אלבום של אמירה נשית, פוליטית, אזרחית ואנושית, המעלה שאלות שאינן נוחות, ואולי כך גם התשובות להן.

אלבום חמישי, פתאח אל ווארד (the roses have blossomed), לזמרת הגלילית הותיקה אמאל מורקוס, והוא מלא אמירה נשית, פוליטית, אזרחית ואנושית, רצוף שירת משוררים ארצית ושורשית.
הדיסק נפתח עם כביר אל אלב (Heart to Heart ), למילים ולחן של פיראס רובי, איש התיאטרון העכואי, ותזמור של המוסיקאי הגלילי אורי שפי. זהו שיר חלום עם הרבה עוצמה, הרבה מעוף, דרמטיות ונשיות, יופי של פתיחה.
סוט אל מרה (Woman's Voice ), למילים של מורקוס ובלחן ותזמור של נאסים דקוואר, הכנר המחונן מתרשיחא ואיש "בוסתן אברהם" בעבר, הוא שיר אמיץ שעוסק בנשיות, במה שמצפים מנשיות, ובכוחות הדרושים כדי להתמרד, לצאת כנגד. שיר שעשוי להיות קלאסיקה בהתהוות.
שיר הנושא, למילים של תאופיק זייאד המנוח, המשורר הנצרתי הנודע (וחבר כנסת לשעבר), ולחן של נאסים דקוואר, ותזמור של מהראן מורעב, נגן הקאנון מאנסמבל "וותר". השיר האנטי-מלחמתי נקרא על שם מנהג פלסטיני עממי בחתונות, ומעמת את המאזין היהודי עם אמת צורבת: השורות הפסטורליות של אלף סולמות גפנים, של אסופת קרני אור, המופרעות על ידי טנקים, הם חלק ממה שמפריע ,קוטע ומפר את ההרמוניה עם הטבע ועם השלווה. מורקוס מגלה, ולא בפעם הראשונה, אומץ מרשים כיוצרת.
אהבתי מאד את אנא פי'לחאלה (In the Field ), למילים של סלאח ג'אהאן וללחן ותזמור של מהראן מורעב. שיר אהבה יפהפה ומלא שמחה ותזמור בעל טעם ישן וטוב. עוד מצא חן בעיני אנתזרהה (Wait for her ), למילים של המשורר הפלסטיני הגדול מחמוד דרוויש ולחן של מורעב. זהו שיר אהבה חושני ומלא מסירות, מהיפים באלבום. אהבתי את התיזמור המעניין של מורעב, שהבין היטב את ההקשר הדרמטי והסיפורי של הטקסט, ונתן לכך גיבוי ופרשנות משלו בעיבוד המעניין והמפתיע.
אולנוהא (I Declare ), מתחיל שלב של קרשצ'נדו פוליטי באלבומה של מורקוס. מילים של המשורר הדרוזי פלסטיני סמיח אל קאסם ולחן של ג'עפר חסן. מורקוס שרה א-קאפלה, "כל עוד יש לי מטר אדמה/ עץ זית,לימון, צבר ואביב", ושירתה המהדהדת אינה נופלת בעוצמתה מהטקסט העז.
ב –Rebel Like Che Guevara, ללחן של המוזיקאי הקובני קרלוס פואבלה בשיר Hasta Siempre (בספרדית: "לתמיד"), ותרגום ועריכה של פיראס זרייק, בנה של מורקוס, היא נוטלת מהלהט הדרום אמריקאי ומביאה אותו אל בני עמה. מורקוס שרה על לפיד המאבק וקולה הנהדר ומעורר בי, בשכנה למרחב הגליל, תחושה של אי נוחות. האם ההרמוניה של הדו קיום בגליל היא בגדר אשליה בלבד? האם אמנית מרשימה כמו מורקוס קוראת לבני כפרה, כפר יאסיף, ולבני האזור, להרים לפיד מאבק? נגד מי? נגדי? אולי נגד הממשל ובעד כל רודפי הצדק?
השאלות אינן נוחות ואולי כך תהיינה אף התשובות. אבל אמנות נועדה לעורר שאלות ומחשבות ובכך, מורקוס כבר הצליחה, והתקווה, אל אמאל, מפעמת באלבום בחוזקה.