בדרך לחיפה, חלק ראשון

השבט (צילום: יח"צ)

נחום מוכיח על ממליץ על עשרה סרטים בפסטיבל חיפה, בחוה"מ סוכות. חלק ראשון.

השבט (אוקראינה 2014)
סרט הביכורים באורך מלא של מירוסלב סלאבושפיטסקי זכה בפרס הגדול בשבוע המבקרים בפסטיבל קאן ובעוד פרסים בינלאומיים. ובצדק. במרכזו סרגיי (גרגורי פסנקו), בן עשרה המגיע לפנימייה לחירשים-אילמים. מהר מאוד הוא מגויס למאפיה הפנימית האלימה שבמוסד – "השבט" – העוסקת בהפצת סמים, בזנות, תוך ניצול בנות המקום לצרכי סקס תמורת תשלום עם נהגי משאיות, ועוד פעילויות פליליות. סרגיי משתלב בארגון ומתקדם בהיררכיה שלו, עד שהוא עושה את טעות חייו: רוקם קשר אינטימי עם אנה (יאנה נוביקובה), אחת מנערותיו של הבוס. בסרט מופיעים שחקנים לא מקצועיים, חירשים-אילמים כולם. לצופה לא מוגש תרגום של שפת הסימנים בה הם משתמשים, והאתגר הוא להבין את הדברים מהקשרם הכולל. עם זאת, אין זה סרט אילם והצופה שומע את סאונד החיים אותו החירשים-אילמים עצמם לא יכולים לשמוע. סרט אותנטי מעורר השראה. לא להחמיץ. 130 דקות.

עיוורת (נורבגיה 2014)
סרטו הארוך הראשון של אסקיל ווגט, שגרף פרסים בפסטיבלי סאנדנס וברלין. אינגריד (אלן דוריט פיטרסן) התעוורה בזמן האחרון, מה שגורם לה להסתגר בבית. בעלה מורטן (הנריק רפאלסן) שוהה בו לצידה לאחר שעות העבודה ובבוקר היא אוהבת לשבת על אדן החלון, לשתות את התה שלה, לשמוע מוזיקה ולהתמכר-להתמסר לחרדות ולפנטזיות שלה. היא שומעת רעשים בדירה ומדמיינת שמורטן שם גם כשאינו, וכשהוא מחוץ לבית היא הוזה איך הוא בוגד בה. היא מדמיינת כיצד נראים חייו של השכן בדירה הסמוכה איינר (מריוס קולבנסטווט), אותו היא מדמיינת כמכור לפורנו שלא מצליח לבנות קשר אמיתי עם אישה. תפיסת המציאות של אינגריד מתעוותת ומשתבשת והיא הולכת שבי אחר הפנטזיות שלה, עם חיבור רופף למציאות . סרט מהורהר שרגעים של זרם תודעה, הגות ופיוט הופכים אותו לעבודה מעניינת. 96 דקות.

אהבה היא מוזרה (ארה"ב 2014)
סרטו של איירה זקס. הם כבר בגיל השלישי, מאחוריהם כמעט 40 שנה של חיים משותפים, אבל עם קבלתו בניו-יורק של החוק המתיר נישואין זה לזה של בני אותו מין, מחליטים בן (אלפרד מולינה) וג'ורג' (ג'ון לייתגאו) להינשא. הם עושים זאת בחברת מקורבים ואוהבים. אלא שהתוצאות לא מאחרות להגיע: בן מפוטר מעבודתו כמנהל מוזיקלי של מקהלה בבית ספר קתולי. ללא הכנסותיו, כשלרשותם רק החסכונות שעלה בידיהם לצבור עם השנים, לא מצליחים השניים להמשיך ולהחזיק בדירתם הקטנה בצ'לסי. הם נאלצים למכור אותה ועוברים לגור זמנית, כך הם מקווים, בבתי קרוביהם, כל אחד בדירה אחרת. כזוג עצמאי שנהג לחיות בדירתו, החיים החדשים שלהם לא ממש מלהיבים. בלשון המעטה. משל מריר-מתוק על אהבה שונה, פערי דורות וערכי משפחה משתנים במאה ה-21. סרט אנושי, מרגש, מלא חמלה. 94 דקות.

האל הלבן (הונגריה-גרמניה-שוודיה 2013)
סרטו של קורנל מונדרוצ'ו, זוכה הפרס הגדול בקטגוריית "מבט מסוים" בפסטיבל קאן. חוק חדש מעודד את אזרחי הונגריה להחזיק רק כלבים גזעיים. על אלה המחזיקים מעורבים מוטל קנס כבד. תושבים רבים משחררים את כלביהם לרחוב והמכלאות מתמלאות בכלבים משוטטים, שנגזר דינם להיות מושמדים. לילי (סופיה פסוטה), בת 13, העוברת לגור עם אביה המדען בביתו שבבודפשט לאחר שאמה נוסעת לאוסטרליה, מנסה לשמור על כלבה המעורב, הייגן. אלא שכאשר היא לוקחת אותו לכיתת הנגינה שלה, נביחותיו מפריעות לשיעור, היא נשלחת לביתה ואביה מחליט להשאיר את הכלב נטוש בצד הדרך. הייגן נוח המזג נתפש על ידי אדם המרגיז אותו ומתעלל בו בשיטתיות כדי להפוך אותו לכלב זועם שיוכל להשתתף בקרבות כלבים וכך להעשיר את אדונו החדש. סרט טורד שלווה והופך קרביים, לא קל לצפייה, בטח לא לאוהבי בעלי חיים בכלל וכלבים בפרט. ועדיין זו עבודת קולנוע חזקה וראויה, למי שיכול לעמוד בזה. 119 דקות.

אידה (פולין 2014)
סרטו של פאבל פאבליקובסקי. אנה, נזירה מתלמדת במנזר בפולין בשנות ה-60, נשלחת לבית בת משפחתה היחידה, דודתה וונדה, לפני שהיא נודרת את נדריה והופכת לזירה מן המניין. כשהיא בבית הדודה, ההפך הגמור ממנה, חילונית הדוניסטית, לשעבר תובעת מחוזית רבת השפעה, מספרת לה זו שהן ממשפחה יהודית, שבשנות הכיבוש הנאצי נעזרה על ידי משפחה נוצרית, כדי לשרוד. אלא שבסיפור הזה יש הרבה חורים וסודות אפלים והשתיים יוצאות יחד לנסות לברר ולגלות מה בעצם אירע לבני המשפחה האחרים. סרט מופנם ומאופק, אם כי חודר לעומקים אנושיים רגשיים, מגובש מבחינת הלוק ומעוצב ברוח הסרטים הפולניים הקלאסיים של שנות ה-60. 80 דקות.

המלצות נוספות, מחר.