בין חנוך לוין לנביא ישעיהו

(צילום: דני מכליס)

גיא טנא על מה לי ולהיסטוריה של יוחנן קרסל: פסיפס מגוון של שירים, הזדמנות לפרוץ את הסצנה הדרומית ולצלוח את תקרת הזכוכית בדרך לפלייליסט הגלגל"צי.

מה לי ולהיסטוריה הוא אלבום שלישי ליוצר הבאר שבעי יוחנן קרסל והזדמנות גדולה עבורו לפרוץ את הסצנה הדרומית ולצלוח את תקרת הזכוכית, בה נדמה שנתקלים יוצרים רבים מן הפריפריה (סליחה דויד פרץ…), בבואם לממש עצמם בתל אביביות שמסומנת, לא תמיד בצדק, כתו-תקן לאיכות בפני עצמה.

בין ציטוט של חנוך לוין למובאה מהנביא ירמיהו, קרסל מציג פסיפס מגוון של שירים ופתיחות לסגנונות שונים. בפתיחה, אתמול חלמתי על סוף העולם, הוא משבץ רביעיית מיתרים כאשר שותפו להפקה המוזיקלית, יוסי שטרית, מופקד על העיבוד ומעניק לשיר המופנם והחשוף הזה את התחושה המשלימה והמתאימה, בלי הגזמה, בלי שמאלץ ובלי למנוע מקרסל לפתוח את הגרון בסיום ולהזכיר לכולם מאילו מחוזות מוסיקליים הוא מגיע. בבלדה נוספת, שבתאי, קרסל עדין ונוגע, ויחד עם האושייה הבאר שבעית  אבינועם לסרי, המתארח בחצוצרה, נוצר כאן אחד השירים היפים באלבום. גם בעמוק אל הלילה מצדיק קרסל את תחושתי שעשה כאן, כיוצר וכמבצע, צעד משמעותי ביכולתו לשכנע ולרגש בבלדות עדינות ומופנמות.

התרגשות גדולה אחזה בקרב הדרומיים העוקבים אחר מגילת העצמאות…סליחה: הפלייליסט של גלגל"צ, ששיבץ וקידם את מטוסים של קרסל בפריים טיים רדיופוני יקר מציאות. השיר החביב בנוי כלהיט, מכל הבחינות ומוצלח מההיבט הזה, אך אינו השיר הטוב באלבום, והמסקנות מתבקשות.

יש משהו לוחמני באמירה של קרסל, גם כאשר היא חבויה תחת כנפי מטוסים וכאשר הוא שר על שירת עבדים, בפזמון קליט ופופי כהשקר. סולו הגיטרה האגרסיבי של שיר ירושלמי , איש ללהקת "המוסד", מעלה מתחת לפני השטח את הצורך המתמיד של קרסל להביע, להגיב ולא להיות פסיבי וסתגלן.

הרשע מעט גדוש מדי באזכורים תרבותיים ושיבוצים היסטוריים, מה שפגם אצלי ביכולת ליהנות משיר המחאה הזה. הייתי מנסח זאת כעודף כתיבה, כלומר מאמץ יתר ליצור משמעות יתר במקום בו היא אינה נחוצה.

אהבתי מאד את הבלוזיות והחספוס בכלבת, עם הטקסט הבועט והנושך ( "קצף שוצף מקצות הפה שלך"). קרסל לא מפחד מסימבוליות, לא נרתע מחשיפה עצמית ויחד עם נועם בצלאל המתארח בשירה, יוצר כאן אחלה שיר.

מעניין לשמוע מדי פעם עד כמה גדלה ההשפעה של אמני שנות התשעים על המוזיקאים של היום. במקרה של כולם היו בהודו, ההשפעה של אסף אמדורסקי ברורה וניכרת, בעיקר בעיבוד וההפקה המוזיקלית, אולם גם ברמת הטקסט והלחן ובקולו של קרסל, יש משהו שמחזק ומעצים את הדמיון הזה.

"מה לי ולהיסטוריה" הוא המשפט/שאלה שפותח את השיר האחרון באלבום, תפילת האפיקורס (שיר ושמו להיות). דווקא כאן חשתי מעט עייפות החומר, איזושהי תחושה של רצון לגדוש ולהצהיר שאינה משרתת היטב את השיר, בגלל העיבוד הכבד והמסורבל.

האלבום השלישי של יוחנן קרסל מהווה בהחלט המשך צמיחה ואפילו קפיצת מדרגה של היוצר המעניין הזה. מי יודע, אולי המטוסים שנחתו בשדה התעופה של רחוב יהודה הימית ביפו יקרבו את קרסל לקהל רחב יותר. מגיע לו.