דברים שקורים בבית האופרה
אוג 25
שרה סיני (מימין) ואוריאנה שפי (צילומים: יח"צ)
גיא טנא סוגר את הקיץ עם שני דיסקים, של שתי יוצרות מעניינות. האלבום השלישי של שרה סיני וקציר-נגן ראשון של אוריאנה שפי.
לקראת סוף הקיץ בחרתי להביא לפניכם סקירה של שני אלבומים יחד: בית האופרה, אלבומה השלישי של שרה סיני, בהפקה משותפת ליוצרת ולשיקו פלדמן, ודברים שקורים, קציר-נגן ראשון של אוריאנה שפי, בהפקה המוזיקלית של עובד אפרת.
לא רק העיתוי הכרונולוגי הצמיד את שתי היוצרות המעניינות הללו לרשימה זו, אלא בעיקר השפה בה הן יוצרות והדרך הבלתי שגרתית בה הן בוחרות לעבד את המלים (סיני מלחינה טקסטים של אחרים), ולהגיש אותן למאזין.
"מרוב אנשים טובים יש פקק בכניסה לגן העדן/ הם עומדים ומשתאים איך זה שהשער נעול", שרה שרה את מילותיו של אחיה, המחזאי רוני סיני, ונדרשת לפערים הבלתי נתפסים שמקיפים את כולנו עד כדי קהות חושים. רוני סיני, שכתב את רוב הטקסטים באלבום, מיטיב להתחבר למלחינה המבצעת ונוגע בכישרון גם בסוגיות של זהות נשית, אהבה ומערכות יחסים, בשירים כמו בית קפה משולש ("עשר שנים על מגש/ ממלצרת את נשמתי"), ויתומים בסופה ("אני אשמור עליך/מן הסופה/ אגן עליך בגופי/ אל תדאג/ אתה התינוק שלי").
קרני פוסטל מלווה בצ'לו את כל שירי האלבום ותורמת תרומה סגולית משמעותית לצליל המלנכולי והנשי של יצירתה של סיני.
גם גילי כהנא תרם טקסט בריח, ולצד הלחן הרגיש, השירה הישירה, הכנה והבלתי מתחכמת בעליל של שרה, ממחישה שוב עד כמה כהנא הוא מהכותבים המשובחים בסצנה המקומית.
אל מול סיני המלחינה מילים של אחרים, אוריאנה שפי כותבת את כל הטקסטים שלה בעצמה. שלושה מבין חמשת השירים בקציר-הנגן הולחנו בידי עובד אפרת הוותיק והמנוסה, שהביא איתו את חברו ללהקת הקליק המתחדשת, עודד פרח, ויצר עם שפי, אורי בן צבי ועדן ליברמן, סאונד המשלב בין מיומנות רבת שנים לבין רעננות נעורים.
שפי היא מספרת סיפורים (storyteller ), מובהקת. היא כותבת בשפה חיה, פשוטה, חדה, לא נכנעת לתכתיבים של חריזה מקובלת או משלב לשוני מוכתב כלשהו. במצב מקוון היא שרה על "חברת" ילדות מצליחנית לכאורה שמקדימה אותה כל חייה וכעת מככבת מול המונים בעוד היא "שרה רק לפעמים, במקלחת". ההצהרה הזו, בשיר הראשון בדיסק, מעוררת חיוך ותחושה של הזדהות עם שפי, שמציבה עצמה בשורה אחת עם המאזין ולא עם כוכבי מוזיקה מנותקים ומופרכים.
שפי שרה על מערכות יחסים, בתערובת של פיוטיות וסלנג. היא שרה מתוך חומרי חייה: על ילדה שנשכחה בסופרפארם, על תחושות של ילדה קטנה בגן שעשועים, על ילדה שנשכחה בסופרפארם, על כינויים שהדביק לה בן זוגה, והכל בפשטות ובחום שמוקרן מכל מלה ותו.
לעיתים, הפשטות, שעוברת כחוט השני בקולה, בטקסטים ובעיבודים, מעט הקשתה עלי להעריך את המוזיקה. "אל המעיין" היטה את הכף לחיוב מבחינתי: שפי שרה על אהוב שחזר בתשובה, נישא והפך לאב, והיא עצמה הולכת "כל מוצ"ש לשיעור של רב", אולי כדי לפצות עצמה על החסר, אולי לחפש תוכן, אולי להתקרב לאהוב לשעבר, במעין פוסט מורטם של האהבה. המורכבות הזו מתבטאת גם בטקסט יפהפה ונוגע: "רצית להכשיר את הכשלונות", " שלא תהיה לנו חלקה שלא נוגעת". היא שרה על נערות ש"מגיפות את הפתחים", ועל "הרב תולה עיניים עייפות בקהל/ אין ייאוש בעולם, הוא אומר לנו", וכן הלאה בשיר הטוב באלבום.
הן אוריאנה שפי והן שרה סיני נטועות היטב בערוגה הגושדנית, ממנה צומחות רוב יוצרות האינדי, מאז ומעולם. שתיהן מצליחות לבדל עצמן ע"י שירה לא מתחנפת ולא מסוגננת, פרטנרים מנוסים ומעשירים ליצירה ויחס מכבד אך לא נרתע לטקסטים. שני הדיסקים מומלצים לסוף קיץ מהורהר. שווה לנסות.