המוזיקה החזיקה אותי בחיים

(צילום: דניאל גן אור)

להקת שליחי הבלוז הוקמה ב-1993, אך רק עכשיו היא מוציאה אלבום בכורה, חדר 26, מספר החדר במחלקה האונקולוגית, בו אושפז צ'לי סיגלסקי, מייסד הלהקה, הזמר, הגיטריסט וכותב השירים. אמירה מורג שמעה ממנו כיצד המוזיקה הצילה את חייו ועל התובנות שנתנה לו המחלה שכמעט והביאה למותו.

"תשמעי קטע", אומר לי צ'לי סיגלסקי, "לפני חודש, אמא שלי, שאוספת כל דבר שאי פעם נכתב עלי, עשתה סדר בארון, נתקלה בראיון שעשו איתי בלהיטון, ב-1988 , והראתה לי אותו. באמת אחלה ראיון היה. חבל שכבר אין עיתון כזה. הוא נתן במה להמון מוזיקאים, לאמנים, לכל הגדולים. כבר לא עושים כאלו דברים, אז תמסרי בשמי תודה לאהרון על שהחזיר את המותג ואת הבמה. הראיון הזה הוא לגמרי סגירת מעגל בשבילי".
הלהקה (ניר חובב – שירה וקלידים, שאול אליהו – תופים, עידן סיגלסקי – בס, ובאלבום משתתף גם ארז גרוס בגיטרות ושירה), מוכרת בעיקר בזכות הופעות המחווה שלה ללהקות כמו פינק פלויד, לד זפלין, קווין, ועוד קלאסיקות של רוק. "אנחנו הראשונים שהתחלנו בזה", אומר צ'לי, "והאולמות היו ועדיין מפוצצים. זו הפרנסה שלי ואנחנו עושים את זה באהבה. כולנו אמנים יוצרים ואנחנו עושים את זה בדרך שלנו, עם האופי שלנו, והקהל אוהב. בנוסף, היה לנו ב-99' סיבוב הופעות מוצלח עם חמי רודנר בעקבות האלבום 'גאולה', וגם שיתפנו פעולה עם עוד אמנים".
ועכשיו, סופסוף, אלבום בכורה שלכם.
"כן, ואנחנו כבר עובדים על השני. האלבום נולד לאחר שאובחנה אצלי לוקמיה, בסוף 2003. הייתי אז בשיא הפעילות עם הלהקה ופתאום, נפלתי. התעלפתי. פשוט קרסתי. זה היה בתחילת ההופעה. נחתי 10 דקות והמשכנו להופיע כרגיל. חזרתי הביתה, הלכתי לישון ולמחרת לא הצלחתי לצאת מהמיטה. חברה שלי התעקשה שנלך לבי"ח בילינסון ושם אובחנתי. הרופא אמר שמזל שהגעתי אליו, כי עוד יומיים הייתי מגיע לבית קברות. הוא גם אמר לי שתוך כמה חודשים אעמוד שוב על הרגליים".
מה זה עשה לך?
"הלם מוחלט. לא הבנתי מה קורה איתי. אשפזו אותי במיידי. שמו אותי בחדר אטום כזה. לא הבנתי מה קורה איתי. בבוקר הועברתי לחדר 26 במחלקה האונקולוגית, שם התחילו הטיפולים ונולד האלבום".
במצב כזה יש לך ראש לכתוב שירים?
"זהו. הרגשתי שאני צריך לכתוב כדי לשמור על השפיות. לקח שבועיים עד שחזרתי לכתוב ולנגן. בהתחלה כתבתי שיר ביום ואחר-כך עשרה שירים ביום. המוזיקה החזיקה אותי בחיים. אחרי כמה חודשים אמרתי ללהקה שאיך שאני יוצא, אנחנו נכנסים לחדר חזרות ומקליטים תקליט. האלבום אמור לצאת בסוף יולי. כשהייתי בחדר האטום עלו בי מחשבות, לאו דווקא על המחלה. על הילדות בשכונה, על אבא שלי. היה לי זמן לחשוב. יש באלבום שירים אופטימיים של תקווה, כשהמחלה ברקע, כמובן. זהו בלוז-רוק ישראלי, אפשר לומר, ולדעתי כל אחד יכול להתחבר למוזיקה. התחלנו בהופעות הרצה והקהל מגיב נהדר. המחלה שינתה אותי לטובה בכל המובנים. החזירה לי את הטעם למוזיקה. הבנתי שהחיים קצרים מכדי לבזבז אותם על שטויות. צריך לאהוב אותם ולמצות כל רגע".
בעולם המוזיקה הישראלית לא פשוט להחזיק מעמד. איך אתם מצליחים?
"זה באמת קשה אבל למזלי אנחנו כל הזמן מופיעים, מתחדשים. אנחנו אוהבים אחד את השני ואת מה שאנחנו עושים. אני כבר מעל 30 שנה בתחום ואני חי מהמוזיקה. זה לא פשוט, יש תקופות יותר טובות, יש פחות, אבל אנחנו ממשיכים בשלנו ושואפים קדימה. אופטימיים יותר מכפי שהייתי אי פעם".
איך זה להופיע עם הבן שלך?
"חוויה מאוד טובה. הוא הכי חדש בלהקה, הצטרף לפני שנה, והוא מאוד מוכשר וזה כיף".