צביקה פיק: מוזיקה זה הדבר היחיד שאני לוקח ברצינות

(צילום מסך: פייסבוק)

הערב בפנים אמיתיות עם אמנון לוי, צביקה פיק. אהרון מורג נזכר בתחילת הדרך של המאסטרו, בידיעה הראשונה שפורסמה בלהיטון על החלטתו לצאת לקריירה סולנית ובראיון עם פיק, לעיתון הילדים הארץ שלנו, לפני כ-41 שנה.

אמנון לוי משוחח הערב עם צביקה פיק ומנסה, לפחות לפי הפרומו, לעצבן אותו: מה פתאום שיער ארוך בגילו – צביקה בן 65 – ומה יהיה אם בת זוגו הצעירה תחליט לעזוב אותו ולמה אומרים עליו שהוא איש קשה וקמצן. "אדם לא פשוט", הגדיר אותו לוי בראיון לאיריס קול ברדיו 103fm , לקראת שידור התוכנית.
הקריירה הגדולה, הסולנית, של פיק, כזמר וכמלחין, התחילה כאן: בידיעה שפורסמה בלהיטון, באוקטובר 1970 תחת הכותרת "צביקה פיק יקליט לבדו אריך נגן". לבדו, כלומר ללא שוקי לוי וגבי שושן, חבריו לשלישיית השוקולדה. "בחודשים האחרונים שאלו אותי לא אני לא מקליט משהו לבד, למה אני לא מנסה לצעוד קדימה. הגעתי למסקנה שהם צודקים, שאני צריך לעשות משהו עם עצמי", אמר צביקה לכתב להיטון והוסיף שאינו יודע איך יגיבו גבי ושוקי אבל מצידו, אין לו התנגדות להמשיך ולהופיע בשלישייה". לגבי שושן כנראה היה אכפת, ולאחר שהגיב "שיהיה בהצלחה", סירב לומר האם השלישייה תמשיך יחד.

(אוסף פרטי)

לא רוצה לסכסך, אבל בהחלט ייתכן ששורשי התחושה החמצמצה הזו נעוצים בכתבה קודמת שפורסמה ארבעה חודשים קודם, בלהיטון, על המחזמר שיער (שההפקה החדשה שלו מוצגת כעת בקאמרי). שושן שיחק את ברגר, מנהיג חבורת ההיפיז. פיק היה קלוד, המצטרף החדש אליה. כתבת להיטון התמוגגה: "צביקה הצליח לסחוט מחיאות כפיים כאלה מהקהל, ששום תיאטרון או אמן בארץ עוד לא זכה לשכמותן. צביקה הופך את התפקיד שהיה שני במעלה, לתפקיד שווה ערך לזה של ברגר".
אז צביקה פיק היה הראשון לפרק את חפיסת השוקולדה. הוא חתם חוזה בחברת סי.בי.אס (כיום אן.אם.סי יונייטד), וב-1971 יצא הסינגל הראשון שלו: להיט ענק, "שני תפוחים" (מלים: אהוד מנור, שגם תרגם את "שיער"), ובצד השני, "אני הולך לאן שאן" (יהונתן גפן). צביקה הלחין את שני השירים. הצ'רצ'ילים ניגנו. הרדיו השתגע. גם המעריצים.

(צילום מסך: יוטיוב)

ב-1974 , ואני נער, הייתי עורך מדורי המוזיקה והטלוויזיה ב"הארץ שלנו", עיתון לילדים מבית הארץ. צביקה הוציא את אלבומו השלישי (מה עכשיו?). נפגשנו לראיון במשרדה של מירי בן יוסף ז"ל, היחצ"נית המיתולוגית. לפני שהתחלנו לדבר, פיק פיזר על השולחן צילומים חדשים שלו. "תסתכל, זה בסטייל של דייויד בואי. תראה איך אני שם את היד על הזין", הקפיד להפנות את תשומת לבי (שעומד לכתוב כתבה עליו, לילדים, כן?). צביקה חזר אז מארה"ב, לשם נסע עם משתתפי הפסטיבל החסידי – היה דבר כזה – למה שהוגדר, חופשת מולדת. הוא סיפר שהוחתם ע"י האמרגן של פרנק סינטרה. סיפר שבאמריקה, הוא לא יהיה צביקה, אלא משהו קוסמופוליטי, נגיד ג'וליאן פיק, והסגנון שלו יהיה, אכן, דייויד בואי כזה. "אני בפירוש הולך על קריירה של זמר רוק אמריקאי", הצהיר בביטחון. "אבל אם בעוד חצי שנה, נגיד, אראה שלא הולך לי, אני אסיק את המסקנות ואחזור".

(אוסף פרטי)

הוא הסיק וחזר. חו"ל חיכתה לו עוד כמה שנים, עד שדנה אינטרנשיונל שרה את דיווה, שהלחין למלים של יואב גינאי, ולקחה את האירוויזיון לישראל, בפעם השלישית והאחרונה.
פיק עבר שינויי סגנון ותדמית ומראה. הוא ניסה דייויד בואי וגם חוליו איגלסיאס. הוא הלחין טקסטים של אשתו (אז), מירית שם-אור והוא גם עמד באתגר של הלחנת שירי משוררים. הוא היה אליל נוער (נערות, בעיקר) וגם שופט בכוכב נולד ומשתתף בריאליטי גולסטאר. הוא עשה (כמעט) הכל, אבל תמיד יישאר צביקה פיק, מוזיקאי. "אני חושב שהמוזיקה זה הדבר היחיד שאני לוקח ברצינות", אמר לי לפני כ-41 שנה. אני חושב שזה נכון.