העצב בא לביאליק

(צילום: פייסבוק)

נטע עמית הייתה אתמול בהופעה של עמיר לב וסיכמה: הזמר ומספר הסיפורים המוכשר הוא טעם נרכש.לא לסובלים משמחת חיים פתולוגית.

בשביל הופעות של עמיר לב צריך להיות במצב רוח מאוד מסוים. דיכאון חורף, למשל. בהמלצות על הופעותיו נכתב "לא מגיעים בלי היכרות מוקדמת". לשם שינוי, אני מסכימה עם האבחנה הזאת. מי שיגיע להופעה של עמיר לב בלי היכרות מוקדמת עשוי להשתעמם, או לפחות לא להבין ממה כולם פה מתלהבים כל כך. לב הוא טעם נרכש; צריך להכיר אותו לאט, בסבלנות, בהדרגה להעלות את המינון, כל פעם קצת. ככה זה היה אצלי, לפחות. השירים לא מאוד קליטים, בהרבה מהם אין פזמון חוזר שאפשר לזמזם אח"כ במשך שעות. הקול שלו מחוספס ויש הרבה מילים שצריך להקשיב להן. במשך כמה שנים הרגשתי כאילו עמיר לב הוא הסוד הפרטי שלי, כי אף אחד מהחברים שלי לא שמע עליו. 

אתמול, בקפה ביאליק פתחה את ההופעה חן רותם, זמרת צעירה עם קול נמוך ועמוק (אך צלול ויפה למדי), ומבט מעט מלנכולי בעיניים, שמלווה אותו כבר תקופה בהופעות (והוא אף הפיק לה את האלבום). אחריה, עלה לבמה עמיר לב, לבד עם גיטרה אקוסטית, שאיתה נשאר כל ההופעה, שנפתחה ב"אוקטובר", שאמנם מדבר על הסתיו, אבל כפי ששר פעם ברי סחרוף – "בתל אביב אין סתיו". אז מיד לאחר מכן לב צלל ישירות לדיכאון החורף, ב"כביש 1", עם המלודיה היפה והמילים שצובטות את הלב. אחריו הוא שר את "לאן עפים הברווזים", מאלבומו האחרון והיפה "נוגע בדרכון", עם סולו גיטרה אקוסטית ארוך ויפה באמצע.

עמיר לב אינו זמר של להיטים; אמנם "לאן עפים הברווזים" הושמע לא פעם בגלגל"צ, אבל קשה לומר שיש לו להיטים גדולים להיאחז בהם. אני לא מציינת את זה כביקורת; להיפך. אין לו בהכרח להיטים, אבל יש גוף מכובד של יצירה, עם המון שירים ברמה גבוהה, שהקהל (שכאמור, לא מגיע בלי היכרות מוקדמת), אוהב ומצפה להם. ביניהם כמה שירים שמצפה להם ומקבל אותם במחיאות כפיים כשהם מתחילים, כמו, "אל תדאגי", עם המשפט שתמיד תופס אותי "העצב בא והולך, עכשיו הוא בא". כמה פשוט, כמה יפה וקולע.

עם השיר הזה התחיל רצף של להיטי- הופעות: "עננים שחורים", אחד השירים היפים ביותר שלו בעיניי, גם הוא עם סולו גיטרה די ארוך בסוף השיר, ואחריו "כחול וירוק", עם המשפט האלמותי: "את רוצה שיהיה לי נוח שאני אגור בגבעתיים/ אני אמות שם במרפסת באחד החגים", שכתל אביבית בהווה מתכתב עם הפחד הכי גדול שלי. אחריו בא "חולון", על מקומות כאלו שכולם עוזבים כשהם מתבגרים.  אני יכולה לחשוב על עוד כמה מקומות: פתח תקווה אולי, או הקריות, באזור החיוג שבו גדלתי.

לאחר מכן הוא התחיל לשיר את "בואי איתי", ואחרי בית וחצי הפסיק ואמר: "וואי, איזה דיכאון זה. בואו נעשה משהו אחר", ועבר ל"נוסע וחוזר" הקצבי יותר. את ההופעה סגר "חבק אותי", אמנם להיט-הופעות, אבל דווקא פחות מהאהובים עלי. אחריו עמיר לב ציין שאנחנו כבר בעצם בהדרן, ומבלי לרדת מהבמה לפי כללי הטקס המקובלים, ביצע את "סמי" מ"נוגע בדרכון", שיר יפה ונוקב: "גדלתי על סיפורים גיבורים ושמות/ אודי מהפלמ"ח נפל על הגדרות/ וביד מרדכי לא יכלו כבר לעמוד/ אני לא זוכר דיבור על אלה מאשדוד". את ההופעה הוא סגר בשיר הכי קרוב ללהיט שיש לו, "פעם בחיים", בביצוע משותף עם חן רותם.

לפני היותו זמר, על אף הקול הצרוד, עמיר לב הוא קודם כל מספר סיפורים מוכשר. כל שיר שלו הוא סיפור מהחיים, סיפור על דברים יומיומיים, על שקדיות בשער הגיא, על חוג יוגה, על ימי חול ועל חגים. הוא מספר על אנשים רגילים, ועל אנשים שקופים, שאנחנו מעדיפים שלא לראות. על המאבטח בכניסה לקניון, על האישה שמרגיעה את בתה: "אנושקה שלי, הכל יהיה בסדר, אבא שלך יהודי", בשיר שפתח את ההופעה. הוא שר על המציאות, על החיים שלנו. על פארדיס, על השוק של רמלה לוד, וכביש 1. הכל כאן. הוא שר על שגרה, עם המלחמה שתמיד ברקע, זאת שהיתה או זאת שעוד תהיה. שר על חורף ועננים שחורים. כמה עצוב. כמה יפה. את השיר שאני הכי אוהבת, "בלפור 7", הוא דווקא לא שר אתמול. הוא בטח היה אומר על זה: "איזה דיכאון, בואו נעשה משהו אחר". אבל דווקא את הדיכאון הזה אני אוהבת. אני לא חושבת שאנשים שסובלים משמחת חיים פתולוגית היו מתחברים כל כך לעמיר לב.