זורם: האיש בכסא הגלגלים
נוב 16
רוברט וואייט (צילום מסך: NPR )
רוברט וואייט הוציא אלבום כפול, סיכום ביניים של קריירה בת חמישה עשורים. עכשיו ברשת, להאזנה חופשית באתר NPR .
האם ניתן לעשות הפרדה מוחלטת בין דעותיו המקוממות של אדם לבין היצירה שלו? האם הלב נותן להרגיש איבה, אפילו מיאוס, כלפי אדם היושב בכסא גלגלים? האם אפשר לזרוק אמפתיה אנושית לכל הרוחות כאשר מדובר ברוברט וואייט? כי, בואו נשים על השולחן: האיש וואייט הוא אדם שלא הייתי רוצה לשבת איתו לארוחת בוקר. הוא גם לא היה מזמין, מהיותי אזרח ותושב המדינה השנואה עליו מכל. וואייט הוא אנטי-ישראלי מובהק, אדם שאין לו ספק מי צודק ומי הרשע בסכסוך הישראלי-פלסטיני. אדם שמבחינתו, ישראל כולה שייכת לעם אחד, וזה לא אנחנו. עד כאן, וואייט איש השמאל הקיצוני. אבל יש גם וואייט אחר: מוזיקאי, מוכשר מאוד, ותיק מאוד, שגדל על ג'ז והוסיף לרוק-מתקדם ועשה דברים יפים מאוד בלהקת סופט מאשין ואחריה בהרכב שהקים, מצ'ינג מולס.
וואייט היה מתופף, שגם שר. ביולי 1973 הוא נפל, שיכור, מחלון הקומה השלישית, ועוצמת החבטה בקרקע גרמה לו לשיתוק ממותניו ומטה. מאז, הוא בכסא גלגלים. מאז, הוא שר. הוא לא זמר גדול. בכלל לא. אבל יש בו משהו שדורש – אם רוצים, אם עוזבים בצד לרגע את וואייט האיש והשקפותיו הנתעבות – להקדיש תשומת לב וזמן ולפתוח, אם לא את הלב, אז לפחות את האוזניים והראש.
עכשיו, באתר NPR , האלבום הרטרוספקטיבי הכפול different every time , שיצא במקביל לביוגרפיה שלו, שגם היא נקראת כך. הדיסק הראשון נפתח ב-18 דקות של moon in june של סופט מאשין, ועוד שני קטעים של מצ'ינג מולס ואז, מתחילים שירי הסולו של וואייט, החל מאלבומו הראשון מ-1974 , רוק בוטום (למעשה, אלבום הסולו השני שלו אבל וואייט פשוט לא אוהב את הראשון, שיצא ארבע שנים קודם לכן ומתעלם ממנו). הדיסק השני מוקדש לשת"פים שלו עם אמנים ולהקות, לאורך שנים רבות. וואייט עם פיל מנזנרה (רוקסי מיוזיק), ניק מייסון (פינק פלויד), ביורק ואפילו הוט צ'יפ. כאן גם השיר המוכר ביותר שלו: shipbuilding , שכתב אלביס קוסטלו, במחאה על מלחמת פוקלנד ומוות מיותר של בריטים וארגנטינים על האיים שכל מדינה וכל עם תובעים עליהם בעלות ובלעדיות.
לאלבום