יהוד פינת לימסול

(צילום מסך: יוטיוב)

מופע שישי בצהריים של טריפונס, במועדון גריי ביהוד, הוכיח שוב שישראלים אוהבים לאהוב את מי שאוהב אותם.

טברנה היא לא רק מקום, היא מצב רוח. תיירים שמבקרים ביוון, איי יוון הגדולים והקטנים ובקפריסין, אינם מוותרים, לרוב, גם על ערב בטברנה, או יותר נכון: עמוק לתוך הלילה בטברנה. יש טברנות לתיירים, יש טברנות למקומיים ואם תיירים מגיעים למאורת מוזיקה ואלכוהול שבה התושבים אוהבים לבלות, צפויה להם חוויה אמיתית, אותנטית, מהנה.

אבל אפשר ליהנות מטברנה גם ביום שישי בצהריים. נכון שה"גריי" ביהוד אינו טברנה עסלית, או איך שאומרים עסלי ביוונית, אבל זה פרט זניח. מה שצריך להיות בטברנה בלימסול, נגיד, היה גם ביהוד, בין תחנת דלק לאולם אירועים. היה אוכל טוב, גם לצמחונים. היה אלכוהול, למי שאוהב או צריך כדי לתדלק את הנשמה לפני ותוך כדי ההופעה. הייתה מוזיקה טובה.

בשעה שלוש עלו לבמה שבעה נגנים וטריפונס אחד, עם בוזוקי. הם לבושים כמו ישראלים, טריקו וכאלה, והוא לבוש בקפידה, חליפה סולידית ועניבה, כי להופיע בפני קהל, פירושו לכבד את האנשים והנשים שהגיעו לראות ולשמוע אותו, ולהתלבש בהתאם.

טריפונס מכיר היטב את הקהל ויודע מה מצפים ממנו: מיטב להיטי יוון, במקור ובעיקר בתרגום, או בגרסה העברית שלהם שלא תמיד נאמנה למקור. להיטים גדולים שחיים משה, יואב יצחק, שלומי סרנגה ועוד, אימצו וגיירו וזכו גם לחיבוק ענק מהקהל. למעט "שיר השיירה" (אריק איינשטיין), שטריפונס שר ביוונית בלבד, כל השאר קיבלו ביצוע דו-לשוני: "עוד יום עולה", "תודה", "הקולות של פיראוס", "פני מלאך" ורבים אחרים. לצד אלה, להיטים ביוונית, שאף הופעה בטברנה לא תסתיים בלעדיהם, ביניהם "דם דם" וכמובן, "דיר לה דה". טריפונס, שאחרי שנים רבות בארץ כבר מכיר את טעמו של הקהל בהופעותיו, מצ'פר גם בשירים עבריים מלידה: "רוזה" ו"שבחי ירושלים" (שהוא מציג בלהט ציוני-פטריוטי מעורר קנאה), אם כי אפשר לומר שהאחרון כבר התייוון בזכותה של גליקריה, שהייתה הראשונה לגלות את השיר שהלחין אביהו מדינה.

שעה וחצי של אווירה טובה, מחיאות כפיים, ריקודים בקהל, מענטזת שעולה לבמה ומתקבלת בסבר פנים יפות, וכל כך הרבה טלפונים סלולריים שמצלמים בסטילס, וידיאו ושידור חי בפייסבוק. תרצו סלפי? אין בעיה. טריפונס חייכן וסובלני גם כלפי נודניקים ישראלים, שבוער להם להצטלם כשהוא שר, ולא ימתינו עד לסיום ההופעה.

איש נחמד טריפונס, בלי שטיקים, בלי אגו מנופח. הוא מודה לכולם, מיוסי הדרבוקיסט ועד לאשר ראובני, "האמרגן שלי". בעיקר הוא מודה לקהל, שהחליט לוותר על שנ"צ באותו שישי בצהריים, שנסע ליהוד וישב על הבר, או בשולחנות משותפים לצד זרים גמורים, שלמשך שעה וחצי היו משפחה אחת: משפחת אוהבי המוזיקה היוונית והמצברוח טוב, עם או בלי אוזו.

(צילומי וידיאו: אמירה מורג)