יומן נעורים

"התבגרות". אלאר קולטריין ואית'ן הוק

נחום מוכיח על "התבגרות", סרט מופת של ריצ'רד לינקלייטר שצולם במשך 12 שנה ועקב אחר התבגרותו של ילד, מגיל 7 ועד 18 . אלאר קולטריין, הילד שהתבגר, השחקנים המגלמים את הוריו, אית'ן הוק ורוזאנה ארקט, ואת אחותו, בת הבמאי לורליי לינקלייטר, שרדו את התהליך כדי לספר.

אמנם לקח לריצ'רד לינקלייטר 39 ימי צילום בלבד כדי להשלים את הפרויקט המדובר שלו, אבל החודש פלוס הזה של זמן הפקה נטו, התפרש על פני 12 שנים. מדובר בסרט "Boyhood" ("התבגרות", על פי המפיצים כאן), ובו החל לינקלייטר לצלם את גיבור סרטו, מייסון, בגילום אלאר קולטריין, ב-2002, בהיותו ילד בן 7, ועד 2013, כשמלאו לו 18.
מדי שנה יצאו הבמאי וצוותו לשלושה-ארבעה ימי צילום, בהשתתפות קולטריין, השחקנים שגילמו את בני משפחתו (ועוד דמויות משניות שנכנסו ויצאו מהתמונה במרוצת העשור פלוס), שהתבגרו בהדרגה מול עדשת המצלמה. את הוריו הגרושים של מייסון שיחקו רוזאנה ארקט ואית'ן הוק (שחקנו הקבוע של לינקלייטר, חברו ושותפו לכתיבת תסריטים. הופיע בשמונה מסרטיו. שניהם, אגב, ילידי טקסס ובנים להורים גרושים, כמו האב בסרט), ולתפקיד אחותו של מייסון, סמנתה, שובצה לורליי לינקלייטר, בת הבמאי.
התוצאה הסופית – פרופיל התבגרות טבעי של צעיר, על רקע אירועים משפחתיים ואחרים, לאורך 12 שנה, בטקסס (אוסטין וסביבותיה), ארה"ב. הסרט בן 166 הדקות, לא ספק פרויקט אקספרימנטלי, לפחות בקונספט ובסיכון שנלקח, הוקרן לראשונה בינואר השנה בפסטיבל סאנדנס ומבקרי הקולנוע מיהרו להלל אותו, וגם בפסטיבלים אחרים הרעיפו עליו סופרלטיבים בנדיבות. הגדיל לעשות ה"ניו-יורק טיימס" שהגדירו: "אחד הסרטים היוצאים מגדר הרגיל של 2014, ולצורך העניין של המאה ה-21 כולה, עד עתה".

לא מלודרמה עם טוויסטים

וכשצופים בסרט יש ממה להתלהב. העובדה שבני המשפחה מתבגרים לנגד עינינו בטבעיות, בזמן אמיתי – בלי איפור, פאות, החלפת שחקנים כדי להתאימם לגיל המשתנה של הדמות, או פעלולי מחשב כאלה ואחרים – מעניקה לסרט ממד אותנטי נדיר, כאילו דוקומנטרי, למרות שסיפור הסרט כתוב כולו כתסריט פיקטיבי ואין בו אלתורים. אתה צופה באמריקנה טיפוסית, הכי מדויקת שאפשר – פיסת חיים אמריקאית, שתחילתה בעידן פוסט 11.9 (הצילומים החלו בשנה שלאחר המגה-פיגוע). לא שיש איזה אזכור לכך בסרט, אבל קיימת בו אווירה של חזרה להתכנסות בעניינים ה"קטנים": המשפחתיים, העסקיים, האישיים, ולא עיסוק בדבר הגלובלי. גם ריצת האמוק ההיסטרית-מתלהבת של אמריקה לבחור באובמה לנשיא (ב-2008), עוברת בסרט בקטנה.
"התבגרות" הוא כמעט אך ורק סרט לוקאלי טקסני, שנובר לעומק בתוך עצמו.

את קולטריין, ילד אלמוני בן 7, בנם של מוזיקאים מעירו אוסטין, בחר לינקלייטר לאחר אודישנים שערך. הוא ידע שיצטרך לזרום בעיקר איתו, כמגלם הגיבור מייסון, מהשלב הראשון בתסריט, בו הוא נכנס לכיתה א', ועד לשלב האחרון, תחילת לימודיו בקולג'. עם השינויים בחייו, בתספורתו, במבנה גופו וכו'. וקולטריין אכן נוכח מאוד בסרט ונראה בכל סצנה כמעט, עם כל השינויים האלה. מפתיע לגלות שבגיל 18 הוא נראה דומה להוק, כשהיה צעיר.

הבמאי סיפר ל"ניו יורק טיימס" שאנשים שאלו אותו כששמעו על הפרויקט: "או. קיי, אבל מה קורה בסרט? ואני הייתי חייב לענות: 'לא הרבה'". וגם שותפו-שחקנו הוק מסביר שהרעיון לא היה ליצור מלודרמה עם טוויסטים במהלכה, אלא בסיפור חיים סטנדרטי. וזה אומר שכלכלית פרויקט כזה הוא בעל סיכון כלכלי אדיר. "כשמפיק-מממן פוטנציאלי היה אומר לנו: 'זה מדהים, אבל מה יהפוך את הסרט הזה לגדול?', ריצ'רד היה עונה: 'הוא עלול לא להפוך לכזה גדול. נצטרך להמתין ולראות מה יקרה איתו'". הוק מוסיף שלמרות שסרטי נעורים משופעים לרוב בסקס, סמים, משברים ואפילו חיי פשע, ב"'התבגרות' ההתרחשות היא האי-התרחשות. הילד פשוט מתבגר".
קולטריין, שהפך במרוצת צילומי הסרט מילד לגבר צעיר, אומר: "כשאתה נכנס לדבר כזה בגיל 7 – 12 שנים של צילומים זה כמעט כפול משנות החיים שלך. כשהתחלתי. זו הייתה עבורי יותר חוויית חיים, שנמתחה על פני תקופה מאוד ארוכה, חלק ניכר משנות חיי".

חיי היומיום חזקים דיים

ארקט, שמגלמת כאמור את אמו, אומרת ש"הסיפור יכול היה להוביל למקומות אחרים. מייסון היה יכול לחטוא בפשעי נעורים בגיל 16 ולבלות זמן בכלא, אבל זה לא היה הרעיון. העניין היה להראות התבגרות טיפוסית, לא חריגה, ואפילו לא להציג אלמנטים אינטימיים מדי בחייו. לא רואים אותו אפילו מאבד את בתוליו על המסך. היו לריצ'רד 12 שנים לבנות את זה, לחשוב ולהחליט מה יכלול הסיפור, והוא האמין שחיי היומיום חזקים דיים".
לינקלייטר: "מבחינתי הסרט הוא פסל של הזמן החולף. אני חושב שאכפת לנו מהמשפחה הזו, ואנחנו מרגישים שאנחנו 'מושקעים' בה, לא בגלל שהכלב שלהם מת או איזשהו טריק מזויף אחר. אני חושב שאנחנו מתחברים לצעיר הזה בגלל שאנחנו מכירים אותו. למה אתה מחבב את החברים שלך? בגלל שאתה מכיר אותם".
הבמאי מספר שכאשר הציג את הרעיון, הוא נתקל בשלל תגובות מתבקשות. מהערה בנוגע לחוק בתעשיית הקולנוע לגבי חוזה הפקה של שחקן, שלא יכול לעלות על שבע שנים, ועד שאלות כמו, מה אם השחקן הצעיר לא יוכל לעמוד בהתחייבות ארוכה כל כך? או אם ההורים שלו ישנו את דעתם במהלך התהליך? ומה אם אחד השחקנים ייסוג או גרוע מכך, ימות במהלך 12 השנים?
"הערכתי שהסיכויים שחמשת האנשים שבמרכז הסרט, ארבעת בני המשפחה ואני, נמות, קלושים למדי", אומר לינקלייטר. בסופו של תהליך הוא הצליח לשכנע את חברת IFC Films (חברת הפצת סרטים ניו-יורקית, בבעלות "ריינבו מדיה") לתקצב את ההפקה ב-200 אלף דולר מדי שנה, ומאחר שהסכומים האלה לא הספיקו, הוא השקיע את השאר מכיסו. "אם הייתי עוסק בביטוח (כמו אביו ואביו של הוק), הייתי מבטח את הסרט הזה", הוא אומר. "אני מאמין ברוטינה של החיים שלנו. זו השקפת העולם שלי".
לינקלייטר הוכיח שהוא רץ למרחקים ארוכים, אם כי באופן שונה, גם בפרויקט קודם שלו: טרילוגיית הסרטים שנמתחת לאורך כמעט 20 שנה: "לפני הזריחה" (1995), "לפני השקיעה" (2004) ו"לפני חצות" (2013). באלה כיכבו, על תקן בחור ובחורה שנפגשים שוב ושוב בערים שונות באירופה (בסרט האחרון הם כבר זוג נשוי) ומדברים את עצמם לדעת, ג'ולי דלפי וברור! – אית'ן הוק.