יצאה מפריז
ספט 16
גיא טנא על A La Menthe, החדש של ריף כהן: לא מהדורה נוספת של אלבומה הראשון.
האלבום השני של ריף כהן, A La Menthe, ניצב עוד לפני צאתו מול משימה בלתי אפשרית ובלתי נמנעת: ההשוואה המתבקשת לאלבום בכורה שכבש את ישראל בסערה והיה לאחד הסממנים של עלייתו של זרם מוסיקלי ששם לו את המזרח ככיוון, ואת המערב ככלי להגיע לשם. נאמר מייד: מי שיצפה למהדורה נוספת של A Paris יתאכזב ויעשה עוול לעצמו וליוצרת האמיצה שהיא ריף כהן.
כהן מנסה, מתנסה, סוחטת ,לעיתים עד קצה, את סובלנותו של הקהל שלה, ומציעה לו כל העת משהו חדש, מעניין, שונה. HELAS (חבל), הפותח, מציע מצד אחד טקסט שמזכיר את האלבום הראשון ואת הדמות התמימה/ ילדותית שנכחה בו, עם שורות כ"לבשתי לי שמלת נצנצים/ איך אינך רואה אותי/ אינך רואה אותי/ בשערי פרחים ופעמונים" (מן התרגום העברי), אבל התופים של חגי פרשטמן עם חיזוק באגף הפרקשן של סיבי אלייב ורוני עיברין, אגרסיבים ונותנים בראש. עתה ניתן להבין שכהן כבר לא רוצה פרחים, והמטרה כבר השתנתה, והיא בוגרת יותר, מפתה יותר, מאכזבת יותר.
ניסיון מרתק נשמע ב קו כף, בו כהן כותבת טקסט עברי סוריאליסטי ונוגה, כאשר הגיטרה של זואי פולנסקי מתווה קווים רועדים ומרעידים, וההפקה המוסיקלית של כהן ואסא רביב מצליחה להביא משהו חדש שלא שמענו ממנה בעבר. מייד לאחריו, פינוק שמח ותוסס בדמות מרקש, בו פטריסיה אורי כהן, אמה של ריף, האחראית על רוב הטקסטים, משחזרת את הצלחת A Paris בשורות קסומות כמו : "פרחי תפוז, דבש, מתוקים/ ג'נאווה, ריאד, מטעי דקלים" (מן התרגום העברי), ונושאת אותנו בדיוק למחוזות שהיינו רוצים שבתה תישא אותנו אליהם בשירתה.
כמו Je Cours המצויין מהאלבום הראשון כך גם Que Du Bonheur (רק אושר) משלב תנועה סוחפת בטקסט, עם אנרגיות של רוק ושמחה גדולה. אהבתי מאד. שילוב פעולה מעניין נשמע ב שיר הדו-לשוני Nous Deux (שנינו), בו כהן משתפת פעולה עם הכוריאוגרף אוהד נהרין בשיר/סיפור המשלב טיול בפאריס, עם סיפור כיסופים ואהבה, ואת הקול הדקיק של כהן עם הקול הנמוך של נהרין. הברקה.
באלבום שמנסה להרחיב את היריעה המוכרת, הרגילה, אין מאה אחוזי הצלחה. כהן פונה לעיתים לקצוות וזונחת במכוון את הנעים, ה"מקובל", המלודי. ועם זאת, כהן מתפתחת כיוצרת. הצלחה מסחרית כמו באלבומה הקודם כנראה לא תחזור באלבום זה, אם בכלל. אבל קרדיט על אומץ , חיפוש וכשרון, היא מקבלת בשפע.