כותרות האתמול: 1 באוגוסט, 1984

מספר חודשים לאחר שפורסמה בלהיטון כתבה על המופע חופים, משירי נחום היימן, ובה הופיע לראשונה השם משה דץ – הוא עקף בסיבוב את מאיר בנאי וחני ליבנה, חבריו למופע, המוכרים יותר ממנו, ונכנס למקום הראשון במצעד העברי עם אנשי הגשם, שיר שרחל שפירא כתבה ללחן של נחצ'ה.
"אני שמח, שמח", הגיב דץ. "זה מחמיא לי, אף על פי שמצעד זה לא קנה מידה. זה שיר איכותי, ומה שיותר חשוב, שמשמיעים אותו הרבה גם מחוץ למצעד". לשאלה, מיהם אותם אנשי הגשם, פירש דץ שכל אחד יכול להבין את הטקסט איך שהוא רוצה. "אני מבין שאנשי הגשם הם כמו הצל שלך, דמויות ששומרות עליך, יחרפו את נפשם שיהיה לך טוב". הוא גם סיפר על פרגון מקיר לקיר מצד החברים במופע ומהקהל. "השיר מקבל מחיאות כפיים על ההתחלה (שלו)".
דץ היה אז בחור צעיר, לכאורה בתחילת דרכו כזמר, אבל בעצם לא: כילד, השתתף פעמיים בפסטיבל שירי ילדים. הוא הלחין שירים שבוצעו בפסטיבל הזמר החסידי (כן, ילדים וילדות: היו פעם כאלה), ובצבא שירת במקהלה צבאית, היצור המוזר שהחליף את הלהקות הצבאיות, שחוסלו בידי הרמטכ"ל רפאל איתן (רפול), המנוח, שלא סבל אותן. לאחר הצבא הופיע במחזמר כנר על הגג ובתיאטרון לילדים ולנוער. בתפקיד עץ. ואז, הגיע חופים.
באותו ראיון סיפר דץ, בן 55 היום, שהוא מתכוון לצאת בקרוב לארה"ב, להופעות עם להקת הפסטיבל החסידי (כן, ילדים וילדות: פעם היו יוצאים להופעות כאלה בפני יהודי הגולה ומה שנקרא היורדים, כדי "לחזק את הקשר" עם ישראל, או משהו). הוא אכן יצא, וחזר לא בידיים ריקות ולב פנוי, אלא עם אהבה גדולה לאורנה כהן, שגם היא השתתפה באותו מופע. משה ואורנה התחתנו, היו נשואים 21 שנה והפכו למותג: דץ ודצה, הדצים, יו ניים איט. הם גם ייצגו בכבוד (מקום שלישי), את ישראל, באירוויזיון 1987 (כאן). דץ עשה פרנסה יפה מאוד מקלטות ומופעים לילדים (טיף וטף לטף), ביחד, ואחרי גירושיהם, לחוד, בעוד אורנה מפתחת קריירה נאה גם בטלוויזיה. המעגל נסגר בשנה שעברה, כשחזרו להגיש ביחד תוכנית.