כותרות האתמול: 10 באוגוסט, 1973

אהוד מנור המנוח ומתי כספי כתבו יחד עשרות שירים, רובם מוכרים ומצליחים מאוד. ב-1973 התהדק שיתוף הפעולה ביניהם ועלה לשלב הבא: לילי גם, מחזמר בתיאטרון חיפה, שמנור כתב על פי "גם הוא באצילים" של מולייר, כספי הלחין וצדי צרפתי ביים. יזהר כהן כיכב, ולצידו הופיע עוד זמר שסומן כהבטחה גדולה: רומן שרון (שנספה בתאונת דרכים, כאשר הופיע בפני חיילים בסיני, לאחר מלחמת יום הכיפורים). השחקנית רינה רוזנבאום הופיעה בתפקיד לילי, נובורישית המקיפה עצמה באנשי הבוהמה בתקווה לבסס כך את מעמדה בחברה הגבוהה. בין השחקנים האחרים היו שרגא הרפז ואלכס מונטה.

זו הייתה הפעם הראשונה של מנור, כספי וצרפתי בתיאטרון הרפרטוארי וצרפתי אמר ללהיטון שזה תענוג גדול. "אין לך חישובים משניים אלא אמנותיים בלבד. אני עובד בהנאה גדולה".

אלא שמהר מאוד התברר שהשיקולים האמנותיים אינם מעניינים את הפוליטיקאים העירונים. המפלגות הדתיות בחיפה מחו נגד ההצגה הנועזת מאוד, לטעמם, ואיימו במשבר קואליציוני. המנהל האמנותי של התיאטרון, עודד קוטלר, עמד בלחצים בכל תקופת החזרות, אבל כאשר, בהצגת הבכורה, ראש העיר, ירוחם צייזל, קם ויצא מהאולם עוד לפני ההפסקה (לדבריו, עשה זאת בגלל "הגסויות וניבול הפה שמעוררים לדעתי סלידה"), היה ברור שלילי גם גוססת.

ההצגה חוסלה במהירות, כנראה לא רק באשמת הפוליטיקאים אלא משום שהקהל לא הצביע ברגליים. בכל אופן, לא מספיק. נותר ממנה להיט גדול אחד של יזהר כהן (חלומות שמורים), שיר ששר רומן שרון אבל מוכר יותר בביצוע המלחין כספי (הבלון שלי), וגם אחרי שלושים שנה, ששרגא הרפז שר בהצגה, וחוה אלברשטיין הקליטה כעבור שנים אחדות.