כותרות האתמול: 10 במרץ, 1972

טכס האוסקר ה-88 מאחורינו. הזוכים כבר הוכרזו, הנאומים נישאו, התודות נמסרו והפסלונים נמסרו. בשנה הבאה, עוד פעם, ואחריה, טכס האוסקר ה-90 שבלי ספק יהיה חגיגי במיוחד.
לקראת אוסקר 1972 הוזמנו קוראי להיטון להמר על הזוכים בקטגוריות העיקריות, תוך הבטחה לפרס ראשון משתלם (חמש טיסות בשמי הארץ, שאז הייתה גדולה, כולל סיני, אבל מן הסתם הטיסה הוגבלה לקילומטרז' סביר), ופרסי משנה כתקליטים ומנוי ללהיטון לשנה.
קשה עם מספרים שאינם עגולים. מה כבר אפשר לספר על טכס האוסקר ה-44 ? אבל מבחינת הפטריוט הישראלי המצוי, זה היה האירוע החשוב ביותר בשנים האחרונות, או בכלל. ראשית, חיים טופול, בכבודו, היה בין חמשת המועמדים לשחקן הראשי הטוב ביותר, בזכות תפקידו כטוביה החולב בכנר על הגג. הסרט והבמאי, נורמן ג'ואיסון (למרות שמו המחייב, לא יהודי), היו מועמדים גם הם.
שנית, בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר התמודד השוטר, כך נקרא באנגלית השוטר אזולאי, של אפרים קישון, בכיכובו של שייקה אופיר, מול ארבעה סרטים, ביניהם דודסקאדן של אקירה קורסאווה היפני. גם ההפסד של השוטר אזולאי התקבל ברוח טובה משום שהזוכה, גם הוא משלנו: הגן של פינצי קונטיני, סרטו של ויטוריו דה סיקה, ע"פ ספרו של ג'ורג'יו בסאני, על משפחה יהודית-איטלקית בצל הפאשיזם הגואה ועלייתו לשלטון של מוסוליני. מפיק הסרט (שהוצג בישראל בבכורה עולמית), היה ארתור כהן, לשעבר כתב "הארץ" בשוויצריה ונשוי לבתו של משה חיים שפירא המנוח, שהיה שר הפנים בממשלות ישראל מטעם המפד"ל. כהן עצמו הוא יהודי שומר מצוות וציוני אדוק.
עם כל הכבוד לנקודה היהודית, היו זוכים נוספים באוסקר: הקשר הצרפתי זכה כסרט הטוב ביותר. במאי הסרט וויליאם פרידקין והכוכב שלו, ג'ין הקמן, חזרו גם הם הביתה עם האוסקר. ג'יין פונדה זכתה בפרס השחקנית הראשית עבור נערת הטלפון והבלש (klute במקור). בן ג'ונסון וקלוריס ליצ'מן זכו באוסקר כשחקני המשנה הטובים עבור הצגת הקולנוע האחרונה.