כותרות האתמול: 10 במרץ, 1972

ישראל גוריון בן 85 היום. מזלטוב, בריאות ואריכות ימים טובים. גוריון, חצי הצמד הדודאים עם בני אמדורסקי, שליש "גשר הירקון" (עם אמדורסקי ואריק איינשטיין), שליש "הטוב הרע והנערה" (עם אמדורסקי וג'וזי כץ), משתתף במופעים כמו ערב שירי ז'אק ברל ומי שהציג בשנות ה-70 את מופע שירי הגסויות "עומד לי על קצה הלשון", לא ממש התלהב להתראיין בנימוק, "אני לא חושב שיש לי לספר דברים שיעניינו את קוראי להיטון", אבל התברר שיש, בוודאי שיש.

"הוא אמן במלוא מובן המילה", נכתב בלהיטון. "זה התואר שהוא רואה כמתאר היטב את מצבו הנוכחי. הוא עושה הכל: שר, משחק, רוקד, כותב, מלחין, מבדר, מחקה, ומוצא דרכו לכל שכבות הקהל וסוגיו, ויותר מכל הוא עמיתו של בני אמדורסקי בצמד הדודאים. למרות הצניעות המסוימת וחוסר הפרסום סביבו, נדמה שישראל גוריון הוא אחד האמנים העסוקים ביותר במדינה".

העיתוי לכתבה היה בהחלט בגלל דבר שבוודאי עניין את קוראי להיטון: הדודאים נכנסו למצעד הפזמונים עם "הבלדה לשיער הארוך והשיער הקצר", מתוך ערב שירי המשוררים ביוזמת והפקת גלי צה"ל. מוני אמריליו הלחין את השיר של יהודה עמיחי. לדברי גוריון, הוא ואמדורסקי בחרו בשיר זה לאחר ששמעו את כל השירים האחרים שהוצעו למבצעים. הוא הוסיף, "אני חושב שהתייחסו – ועדיין מתייחסים – לאותו ערב משוררים ברצינות רבה מדי. בסך הכל הציגו שם שירים יפים, שירה יפה, אבל לא מי יודע מה! יש כל כך הרבה אנשים שכותבים מילים ומנגינות על רמה לא פחות גבוהה מזו שנשמעה בערב שירי המשוררים".

אפשר לשער שישראל הצנוע לא התייחס לעצמו. הוא כבר הספיק לכתוב שירים לעצמו ("בוטנים", הגרסה העברית לשיר המפורסם של ז'אק ברל), ולדודאים. אחד מהשירים שכתב, "העולם בשחור לבן", הגיע גם הוא למצעד הפזמונים. "כששיר שאני שותף לו נמצא בדירוג, אני די מבסוט, אבל אם לא היה נכנס למצעד זה לא היה עושה לי כלום. כל מצעד הפזמונים והרעש סביבו, לא מדברים אליי", אמר גוריון. "הכתיבה היא עניין של תקופות, אצלי. זה חלק מהעבודה שלי, כאמן. האמת היא שאני כותב כבר זמן רב. כשבא שלי, כשאני פנוי מעיסוקים אחרים, אני יושב וכותב".

ועוד אמר ישראל, לפני יותר מ-48 שנה: "עברתי את הגיל בו אני צריך להמם את הקהל. לפעמים אני אומר לעצמי: לכל הרוחות הכל, אני רוצה ליהנות ממה שאני עושה! אבל זה בגדר של כמעט-אוטופיה. לפעמים מתאכזבים, מתייאשים, מקללים, ולפעמים מרגישים הנאה, שביעות רצון, סיפוק. הבמה והתיאטרון הם אצלי עניין של צורך. המוטו שלי הוא: הדברים חייבים להלהיב אותי. בהתאם לכך אני בוחר בהם".