כותרות האתמול: 10 בספטמבר, 1971

היום פורסם כי מכשיר הווידיאו הישן והטוב (לא כל כך טוב למי שקלטת נתקעה בתוכו ו/או הסלילים הסתבכו, או שהסרט נשחק עד כדי כך שאי אפשר לצפות בו), סיים את חייו. חברת האלקטרוניקה היפנית פונאי, שמתברר כי היא האחרונה שעדיין ייצרה מכשירי וידיאו, בעיקר לשוק הסיני, ואפילו מכרה הרבה: כ-750 אלף בשנה , הודיעה כי היא מפסיקה לייצר בגלל הקושי להשיג רכיבים הדרושים להרכבת המכשירים.

אבל לפני כ-45 שנה, העתיד נראה מצוין, העתיד נראה וידיאו: "מכשיר חדיש להקלטת תוכניות טלוויזיה על קאסטות" (המילה קלטות נכנסה לשימוש בהמשך). מכשיר ביתי, צריך לומר, כי הרי מכשירים מקצועיים להקלטת וידיאו היו בשימוש אולפני טלוויזיה וחברות שידור כבר שנים רבות. אבל חברת פיליפס התכוונה להנגיש – עוד מילה שלא הייתה אז בנמצא – את המכשיר ("שגודלו אינו עולה על פטפון רגיל"), לציבור, להפוך אותו שווה לכל נפש, כמובן בתנאי שאותה נפש יכולה להרשות לעצמה כ-3000 לירות עבור המכשיר ו-150 לירות עבור כל קלטת בת 60 דקות.

אבל הייתה התלהבות: "ניתן להקליט על הקאסטות תוכניות, ישירות מן המקלט", ואחר כך גם לצפות בהם דרך אותו מכשיר ממש. שיא השכלול: "המכשיר גם יפתור את בעייתם של אלה החפצים לחזות בתוכנית טלוויזיה מסוימת באפיק (ערוץ) אחד, מבלי להחמיץ תוכנית מעניינת באפיק אחר, בעזרת שעון המותקן בגוף המכשיר, שניתן להפעילו ולהפסיקו באורח אוטומטי בכל זמן רצוי".

עכשיו כמה הערות: העברית חגיגית כדבעי, אולי בגלל שמדובר בפיתוח טכנולוגי חשוב, או בגלל שאז כתבו "חפצים" במקום רוצים, "לחזות" במקום לצפות, כי העברית הייתה חשובה לכולם. לכותבים ולקוראים. שנית,  ב-1971 , לא היה ערוץ ישראלי נוסף שאפשר לצפות בו בשעה שהמכשיר מקליט מהערוץ הראשון והיחיד אז. אבל קלטו ירדן וקפריסין ומצרים, באנטנה על הגג או באנטנה שעל הטלוויזיה, בסלון. פעם זה הספיק. מגוחך איך שפעם זה הספיק.