כותרות האתמול: 15 במאי, 1985

יזהר כהן, שחוגג את יום הולדתו ה-65 , נכנס להיסטוריה מהיותו הישראלי הראשון שזכה באירוויזיון, ב-1978 , עם אבניבי (אהוד מנור ונורית הירש, שהיום הוכרז עליה ככלת פרס ישראל בתחום הזמר העברי). הוא קיבל צ'אנס לזכייה נוספת, כאשר נסע עם עולה עולה לאירוויזיון בגטבורג, שבדיה. כותרת המשנה לראיון עם יזהר, יומיים לאחר שובו ארצה, מוכיחה עד כמה היינו רגילים אז לדירוג גבוה בתחרות: "אכזבה (מהמקום החמישי!), אבל מילא".
זו לא הייתה נסיעה רגילה, אם רגילה היא המילה, של נציג ישראלי לאירוויזיון: זה היה תיקון. זו הייתה, במילותיו של יזהר עצמו, סגירת מעגל. הכותרת "אני בסדר", אמרה בעצם: עכשיו זה בסדר, כיוון שהזכייה ההיסטורית ההיא הייתה נקודת שיא בקריירה שלו עד אז, אבל בעקבותיה הוא נכנס למשבר נפשי. כהן סיפר ליואב גינאי בתוכנית לגעת ברוח, שתקופה ארוכה שכב במיטה, המציא תירוצים על בריאות לקויה וכדומה, העיקר שלא לצאת. "עברתי 30 שנה של טיפולים כדי להבין מה קורה", אמר כהן.
בלהיטון, לפני כ-31 שנה, נגענו בנושא הזה בזהירות ובעדינות רבה, תוך כדי השאלה, אם לנוכח הניסיון הקשה של הזכייה הקודמת ותוצאותיה, אולי עדיף שהפעם לא זכה. כהן (שהזמין על חשבונו לשבדיה את הפסיכולוג הצמוד שלו, לדבריו לא מסיבות מקצועיות אלא כהוקרת תודה על שעמד לצידו בשעותיו הקשות, ללא תשלום), לא התחמק. "יזהר של 1985 ושל 1978 זה לא אותו יזהר. הפעם זו עוד חוליה בשרשרת. התחרות של השנה סגרה אצלי מעגל חשוב בחיים. חתרתי לקראתו אפילו שדי נכוויתי מן הקודם. זה היה העניין: להוכיח לעצמי שאני מסוגל לגעת בדברים שפעם הפחידו אותי ועשו לי רע. עשיתי את זה. מנצח או לא, אני את שלי השגתי. הייתי זקוק לטסט אישי בעניין הזה ומעניין שכיוונתי את עצמי לאירוויזיון. כשאדם חוטף הלם קרב, מחזירים אותו לחזית, מנטרלים את הפחד, וזה מה שעשיתי. עכשיו אני מרגיש נפלא. אתה לא יודע איזה הישג פנימי זה, בשבילי".

(כן, זהו אדם, חיים כהן, בלהקתו של יזהר כהן)