כותרות האתמול: 20 בינואר, 1977

אהובה עוזרי מתה היום, בגיל 68 . הסרטן שבו נלחמה באומץ כבר שנים רבות, שלקח ממנה את הקול אבל לא את הנחישות והאומץ והכישרון והרצון להמשיך ולעשות מוזיקה, ניצח בסופו של דבר. נדם הבולבול טרנג, כלי המיתר ההודי שבו ניגנה, בתקליטיה ובהקלטות של אחרים ("שירת הסטיקר" של הדג נחש, למשל). אהובה עוזרי כבר לא תנגן, כבר לא תכתוב, לא תלחין, ורק שיריה יישארו אחריה.

לפני כמעט 40 שנה, עוזרי, מהמשפיעים והחשובים ביותר, גבר או אישה, במה שנקרא מוזיקה מזרחית, לא נחשבה מספיק טובה להיכנס לרדיו הממלכתי. הידיעה שפורסמה בלהיטון וציטטה את יוסף בן ישראל, מנהל המחלקה למוזיקה מזרחית בשידורי ישראל (כיום קול ישראל), מעוררת כיום אי-נוחות במקרה הטוב, מדיפה ריח חזק ורע של פטרונות, התנשאות ואליטיזם.

אהובה עוזרי, אמר בן ישראל, היא הזמרת היחידה בארץ שאסור לשדר את שיריה, למרות שהמאזינים ל'מצלילי המזרח כבקשתך' (שהוא ערך), ו'לי ולך שיר וברכה' (שערך יהודה שובל), מבקשים לשדר אותם. הסיבה, "רמת השירים שלה אינה משביעה רצון. הטקסטים לא מספיק טובים וכך גם העיבודים והליווי המוזיקלי. אנחנו חייבים לשדר שירים על רמה נאותה. איננו יכולים להביא את טעם הרחוב".

אבל גם הוא הודה שצריך למצוא פתרון לפער העצום בין מה שהרדיו משדר, לבין מה שהעם, בכל אופן חלק מהעם, רוצה לשמוע ברדיו, ואהובה עוזרי מייצגת את הטעם שלו. כנהוג במקומותינו, כמו שאומרים, צריך ועדה. "אני מעדיף לא להיות המחליט בנושא זה", אמר. לדבריו, הוא ושובל פנו לדרורה בן אב"י, מנהלת התוכניות הקלות ברדיו, כדי שתקים ועדה שבסמכותה להחליט האם לשדר את שיריה של עוזרי. אגב, עם להקות צלילי הכרם וצלילי העוד לא הייתה שום בעיה: הן שודרו. אולי בגלל שהטקסטים שלהם היו מהמקורות, או של משוררים (אלתרמן, למשל).

השנה, לפני שאושפזה בפעם האחרונה, היוצרת ששיריה לא היו ראויים לשידור ברדיו, זכתה בפרס אקו"ם על מפעל חייה. "זה נותן לי עוד כמה שנים לחיות", אמרה אהובה עוזרי. למרבה הצער, גם התשוקה לחיים לא הצליחה לנצח את הסרטן.