כותרות האתמול: 22 באוקטובר, 1971
מרץ 19
אלי ישראלי הלך לעולמו היום, בגיל 71 . בשנת 1971 ישראלי לא רק שידר ברדיו, הוא גם כתב טור אישי, בתחילה בשבועון "נוער 71 " שניסה להתחרות בלהיטון, ונכשל, ואחר כך, ב"להיטון" עצמו.
אלי ישראלי ז"ל התחיל את הקריירה הרדיופונית שלו בקול ישראל והכניס סגנון הגשה חדש ברדיו, כמגיש מצעד הפזמונים הלועזיים ברשת ב'. התגובות כלפי סגנונו היו קיצוניות, לטוב ולרע. אפשר לומר שישראלי היה הדי.ג'יי. הראשון ברדיו הישראלי, שדרן שמביא למיקרופון לא רק קול, אלא סגנון, אישיות, תעוזה.
אלי ישראלי היה כוכב. לכן, מובן מדוע הוצע לו לכתוב טור אישי בשבועון "נוער 71 ", שהיה ניסיון – שלא האריך ימים – להתחרות בלהיטון הפופולארי. המו"ל היה ידיעות אחרונות והעורך, שלום כהן, לשעבר עורך "העולם הזה" לצד אורי אבנרי וגם ח"כ בסיעת "העולם הזה כח חדש", בכנסת.
במדור הראשון, בגיליון הראשון, ביוני 1971 , סיפר ישראלי על סגנון ההגשה הייחודי שלו. "לפני כחודש ימים התחלתי להגיש את מצעד הפזמונים הלועזי של שידורי ישראל (השם שהחליף לתקופה לא ארוכה את 'קול ישראל'). יש לי דרך הגשה משלי. לא עבר שבוע וכבר כתבו לי כמה נשמות יקרות שאני מקלקל להן את הקלטת שירי המצעד האהובים עליהם, בקריאות ודיבורים הנשמעים תוך כדי השמעת השירים", כתב ישראלי.
בסוגריים נסביר, למי שאינם בני 60-פלוס, שבשנות השישים והשבעים, רבים מהמאזינים הקליטו את תוכניות המוזיקה לטייפ הסלילים, אח"כ הקסטות, שלהם. לא התחשק להם, או היה יקר מדי, לקנות את המוזיקה על תקליט. גם לא כל השירים היו זמינים לצרכן הישראלי, בוודאי לא כל הלהיטים החדשים-ממש. אז הקליטו. ישראלי, בסגנון הגשתו, קלקל להם.
נחזור לטור האישי שלו. לאחר שהסביר שאין לו כוונה לפגוע בהנאת המאזינים או להפריע להקלטות שלהם, ואת השירים אפשר לשמוע, ולהקליט, גם בתוכניות אחרות ברדיו שאינן מצעד הפזמונים, כתב ישראלי, "כבר אמר מי שאמר שהמוזיקה נועדה לשמח לבב אנוש, על אחת כמה וכמה מוזיקת פופ. אחד ממרכיביה העיקריים של מוזיקה זו הוא הקצב, שנועד 'לשגע' אתכם. לדעתי, חייב הקריין לשמש גשר בין המוזיקה וביניכם, לשמור על כך שלא תאבדו את הקצב. לכן אני מתאים את קולי לאופי השיר. אם השיר קצבי יותר, ההגשה יותר סוערת ואז אני מרשה לעצמי לשוחח אתכם מהר יותר, לגרום לכם שתרצו להדביק אותי ולהפוך תוך כדי כך לחלק בלתי נפרד מהמוזיקה. כאשר המקצב הסוער משתנה, גם הטון וקצב הדיבור משתנים והופכים רגועים יותר".
ישראלי נפרד מהקוראים ב"עד לשבוע הבא", כמו ברדיו. אלא שהוא לא התמיד בטור האישי שלו. כעבור מספר חודשים הוא עבר ללהיטון, וכתב – וגם כאן, לא תקופה ארוכה – מדור אישי שנקרא "בכובד ראש", מדור מיוחד לכתבות קלות על מוזיקה כבדה. בין השאר, כתב על להקת בלק סבאת', קסם שחור כפי שנקראה בעברית, לרגל אלבומה החדש, השלישי, מאסטר אוף ריאליטי, אדון המציאות. אלבום, שלפי ישראלי, "רצוף הרבה רעיונות מוזיקליים חדשים. בין השאר הוא כולל קטע המנוגן כולו בגיטרות אקוסטיות, ללא ואט חשמלי אחד. השירים מספרים על המוות ועל החיים, שלאחר המוות".
מעניין ששדר הרדיו שכתב בתשוקה רבה על רוק כבד הוא זה שהביא לישראל, בתוכניות שלו בגלי צה"ל (ב-1974 ישראלי חזר ארצה לאחר כשלוש שנים בחו"ל, והצטרף לתחנה הצבאית), את המוזיקה הברזילאית החדשה לישראל והציג שמות כמו גל קוסטה (שהשיר שלה, "הרכבת של השעה אחת עשרה", הפך לאות הקבוע שלו), ג'ורג' בן, צ'יקו בוארקי ועוד רבים אחרים.
נתגעגע לקול, לסגנון, לאיש. לאלי ישראלי-לי-לי.