כותרות האתמול: 26 בדצמבר, 1975

אסתר, עם קמץ בת'. לא שם נשי שגרתי בימים שכל השרות והדליות והרינות פסעו לאט בתוך שדרת קזוארינות, כפי שכתבה נעמי שמר (בהיאחזות הנח"ל בסיני), ללהקת הנח"ל. כמה שנים לאחר שהשיר הזה עזר להזניק קריירה אזרחית גדולה לסולנית, מירי אלוני, הגיעה אסתר, עם קמץ בת', הירשברג, לאותה להקה. במלחמת יום הכיפורים הופיעה להקת הנח"ל עם להקת כוורת, בפני חיילים. אפרים שמיר, איש כוורת ובוגר להקת הנח"ל, ואסתר, התקרבו, התאהבו והתחתנו, ארבעה חודשים לפני שפורסמה הכתבה, החשיפה הראשונה שלה, שהציגה אותה ואת שיר הבכורה שלה, שכתבה ללחן של אפרים, עברתי רק כדי לראות.
שמיר, "ירושלמית במוצאה, מתולתלת-שיער וביישנית מעט, לא רוצה להיות כוכבת ואפילו לא זמרת-צמרת", נכתב בנוסח הסבנטיז. "היא בסך הכל רוצה לשיר, עם מילים ולחנים שיגידו משהו ויבטאו את מחשבותיה".

וזאת היא תעשה, מאז ובכלל. שמיר ("אני הזמרת היחידה שכותבת את שיריה בעצמה", אמרה, ונתנה השראה לזמרות רבות שיבואו אחריה), לא חששה לכתוב ולשיר טקסטים פוליטיים (רגע לפני הסערה, באינתיפאדה הראשונה), ופמיניסטיים (גבר ללילה אחד, על סקס מזדמן מנקודת מבטה של האישה היוזמת). היא גם כתבה לאחרים, בעיקר נשים: יהודית רביץ, גלי עטרי, ריטה, אבל גם לפוליקר ולהקת חמסין.
"אני מקווה שההתחלה שלי תהיה ברגל ימין", אמרה שמיר, בת 61 היום, והמשיכה להקליט (במקום הכי נמוך בתל אביב, שיר הנושא לאלבומה השני, ב-1982 ), ולהופיע, אבל כבר לבדה, ללא אפרים. נישואיהם הסתיימו עוד בשנות ה-70 . היא התחתנה שוב, עם רוני שיר – אגב, לשעבר סגן עורך להיטון – ילדה שתי בנות ובמקביל למוזיקה, ולמעשה בעדיפות ראשונה, החלה לעבוד כנטורופאתית ופיתחה שיטה טיפולית הנקראת קול הרוח.