כותרות האתמול: 26 בנובמבר, 1969

מכתבים למערכת. מדור קבוע בכל עיתון וכתב-עת, כמעט. המקום שבו מביעים הקוראים את רחשי ליבם, את חרונם, את הסכמתם עם דברים שפורסמו או התנגדותם הנחרצת. מכתבים למערכת היא גרסת הטוקבק השפויה (עדיין), ללא התלהמות וגסות בהמית. גם בלהיטון, היה זה אחד המדורים הפופולאריים.
דפדוף בגיליון מס' 8 מינואר 1970 מצא במדור המכתבים למערכת תגובה של אמנון ביטון מחצור הגלילית, שהתרעם על מכתב  בגיליון מס' 5 מנובמבר 1969 (כן, לא רק דואר ישראל זחל, כאז כן עתה, גם להיטון יצא במתכונת של דו-שבועון והיה זמן לפרסם דברים בנחת, בלי לחץ, שום דבר לא בער). ביטון כתב שהוא "מתפלא על מאיר גולדברג", שלא אהב את מילותיו של יהונתן גפן לכשאת בוכה את לא יפה, ששר אריק איינשטיין, וגם התנדב לפרש לגולדברג את הטקסט, למקרה שלא הבין.

האמנם זהו אותו מאיר גולדברג, זוכה פרס שרת החינוך כתמלילן השנה ב-2005 וחתן פרס על מפעל חיים מטעם אקו"ם, לשנת 2012? אז מייל נשלח, בפרטי, בפייסבוק, לגולדברג שהגיב ב"וואו, איך מצאת את זה", ואישר: זה לגמרי אני, בגיל 12 . כמעט 13: ב-30 בנובמבר, בשבוע הבא, גולדברג יהיה נער בן 58 .

כן, זה לגמרי הוא, שחשב  כי "מלים כאלה אינן ראויות להישמע באזני המאזינים" (איזו שפה עשירה הייתה כבר אז לילד הזה),  ומאז כתב עשרות שירים, לדן תורן (אימפריות נופלות לאט), שותפו לסדנת כתיבת שירים מזה שנים רבות, קורין אלאל (ארץ קטנה עם שפם, זן נדיר), גלי עטרי (מה שאת אוהבת), דודי לוי (דוד), ועוד. אפשר להניח שגם יצא לו להיפגש פה ושם עם גפן, אבל מן הסתם הם לא דנו במשמעות הטקסט ההוא.