כותרות האתמול: 31 במרץ, 1972

הכותרת הראשית דיווחה ("טלגראפית", שזה, ילדים וילדות, סימן לדיווח דחוף, באמצעות מברק, ואם אתם מרימים גבה – עוד ביטוי מיושן – בתמיהה, מה זה מברק, אז בשביל זה יש לכם ויקיפדיה), על האירוע השנתי החשוב ביותר בפופ האירופי, שהתקיים שישה ימים קודם לכן, באדינבורו, סקוטלנד. אורי אלוני, עורך להיטון (לצד דויד פז), היה שליח השבועון לאירוויזיון (פז העדיף את פסטיבל סן רמו, עוד אירוע אירופי חשוב), והוא דיווח על זכייתה של ויקי לאנדרוס בשיר אחרייך.

לאנדרוס, אז בת 23 , נולדה בקורפו. ואסיליקי פאפאטנסיו הקטנה היגרה עם הוריה ממולדתה ושבה אליה רק כאשר הדמוקרטיה חזרה ליוון והשלטון הצבאי הסתיים. היא גם נבחרה למועצת העיר פיראוס. את הקריירה שלה החלה כילדה, עם להיט גדול במצעד הגרמני שכתב אביה, ליאו לאנדרוס.

זו הייתה הפעם השנייה שייצגה את לוקסמבורג. הראשונה הייתה ב-1967 עם אהבה בכחול, שאמנם לא זכה אבל הפך ללהיט אינסטרומנטלי ענק של פול מורייה ותזמורתו (גם לגיטריסט ג'ף בק יש ביצוע מצוין). זו הייתה הזכייה השלישית של המדינה הזעירה, ושנייה ברציפות של איב דסקה שהיה שותף לכתיבת השיר יחד עם קלאוס מונרו וליאו לאנדרוס. שנה קודם לכן זכתה סברין, נציגת מונקו, עוד מיני-מיני-מדינה, עם ספסל עץ ורחוב שדסקה כתב.

מתברר שאז היה כיף להיות שופט (או "מושבע"), בתחרות: שני נציגים מכל מדינה משתתפת הוטסו למדינה המארחת וקיבלו אירוח כיד המלך לפני ותוך כדי ההצבעה. בטח עדיף על השיטה הנוכחית שבה חבר מושבעים מצביע ממדינתו ומסתפק בארוחה צנועה, שלא לומר בורקס ובייגלע.

זו הייתה הפעם האחרונה שישראל נעדרה מהתחרות. למעשה, הייתה אמורה להשתתף כבר באדינבורו, אבל – ישראל או לא ישראל? – מישהו שכח לשלוח בזמן את טופס הרישום וכך, אילנית נאלצה לחכות שנה שלמה עד הופעת הבכורה שלה (אי שם), שהביאה מקום רביעי מכובד. כעבור שבע שנים מזכייתה של לאנדרוס, בדיוק היום, ב-31 במרץ 1979 , זכתה ישראל בפעם השנייה ברציפות, עם הללויה.