כותרות האתמול: 4 באוגוסט, 1972

קודם כל, ולפני קריאת הכתבה, חולפת בראש המחשבה הבלתי נמנעת: האם היום אפשר היה לתת כותרת כזו, שהיא גם שמו של ספר מצליח שהצרפתייה פרנסואז סגאן פרסמה ב-1954 , בהיותה בת 18 ?  בעצבות מסוימת יש להודות שהסיכויים לכך קלושים. מצד שני, הרי ידוע שהנוסטלגיה כבר לא מה שהייתה פעם (אופס: עוד ספר צרפתי, ביוגרפיה, של השחקנית סימון סיניורה).
מכל מקום, הנה הוא שלום חנוך, בתל אביב, ב"חופשה קצרה" מלונדון, "המקום בו מתרחשים כל הדברים הגדולים". הוא נסע לשם כשנתיים קודם לכן, לאחר שהרגיש, אולי בצדק, שאחרי העבודה המשותפת עם אריק איינשטיין ואחרי השלושרים, ישראל מתחילה להיות קטנה למידותיו, לחלומותיו, לשאיפותיו.
אז הוא נסע ומהר מאוד הוחתם בחברת DJM של דיק ג'יימס היהודי-הבריטי. אותה חברה שאלטון ג'ון היה חתום בה (ונגנים שלו הקליטו עם שלום את אלבומו באנגלית, shalom , שכלל גרסאות באנגלית לשירים מוכרים, וגם חדשים, כמו under tropical moonlight). החוזה נחתם לחמש שנים. התסכול התעורר כעבור זמן קצר, משום שהאלבום הגיע לחנויות באנגליה (ויצא גם בארץ, בהתקליט חיפה), אבל לא זכה לקידום מכירות בכלל.
שלום אמר ללהיטון שזו המדיניות של החברה: אפס פרסומות לתקליטים (למעט אלטון, שממילא לא זקוק לזה כדי למכור). "השיטה היא להפיק עד שלושה אלבומים, ואם לא זז דבר עד לשלישי, מסיימים את החוזה". הוא לא רצה לחכות עד לכישלון השני, והשלישי, והעדיף לחתוך במהירות, אחרי הראשון. לא לפני שעשה ניסיון להיענות לדרישה "להקליט תקליטון מסחרי", כלומר: סתמי, לתחושתו של שלום. הוא ניסה, השתדל, והחליט שלא שווה לו. "פחדתי שפזמון כזה יכול ליצור לי תדמית שלא אהיה שלם איתה ולא אוכל יותר להשתחרר ממנה", אמר.
וכך, שלום ש"מדבר אנגלית כמו שבקיבוץ", וחי עם ליהי ומאיה בעיר שבה "האנשים בריאים אבל השמש שם חולה" (ציטוטים מתוך "יונתן סע הביתה", של יונתן גפן), הרים ידיים וביקש מג'יימס לשחררו מהחוזה, ונענה בחיוב. שלום ומשפחתו הקטנה המשיכו להתגורר בלונדון עוד מספר חודשים וחזרו ארצה ב-1973 . הוא לא ניסה שוב קריירה בינלאומית, אבל הפך לאייקון ישראלי שאין לתאר את הרוק המקומי בלעדיו, בלי המוזיקה שלו. השנה הוציא את אלבום האולפן ה-12 שלו, המקרה והטעות.
שלום חנוך בן 69 , היום. לפניו, ולפנינו, עוד הרבה שנים טובות.