לא בגלגול הזה

(צילום: אורית פניני)

גיא טנא הקשיב לאלבום החדש של שלום חנוך ויצא בתחושה מעורבת.

כאשר אני ניגש לכתוב על אלבומים של שלום חנוך אני נמלא יראת כבוד. הנה, אמרתי זאת ואיני מתבייש בכך. חנוך הוא היוצר בהא הידיעה ברוק הישראלי לדורותיו וכתיבתו, טקסטים ולחנים כאחד, יחד עם אופן הביצוע שלו מהווים, מתחילת שנות ה-70 , סטנדרט לאיכות עבור יוצרים רבים.
ולאחר שזה נאמר, חובתי לציין כי הפעם, באלבום החדש של חנוך, המקרה והטעות, יש יותר מגרעות וחולשות מאשר יתרונות ובוודאי מאשר חידושים, אצל חנוך עצמו כיוצר, ובכלל.
שיר הנושא דומה בביצוע בצורה די ברורה לאני רוצה גם של פוליקר. עבורי, הבהילות שמשדר הטקסט מוצמדת באופן צפוי מדי לשירה המהירה והעוצמה של השיר מלאכותית מדי. זוהי אינה הפעם הראשונה שההפקה המוסיקלית של לואי להב ומשה לוי נשמעת מיושנת ולא מעודכנת. גם לא שבעה ממני נשמע כמו שחזור ומחזור, מבחינת הטקסט ועל אחת כמה וכמה מבחינת הסאונד.
הנשים בחיי של מאיר אריאל הוא ניסיון מעניין ליצור בוסה נובה, אך משהו מתפספס כאן. האירוניה בטקסט מוחמצת לחלוטין ומתורגמת לרומנטיות ומופנמות. למרות אהבתי הרבה למשה לוי, האקורדיון כאן, שוב, צפוי מדי, מודבק מדי, וחבל.
אנשים הוא פצצת מצרר של רוק גברי ואגרסיבי, כאשר חנוך שר "איש לא שומע אלא/ אם אני צועק". כאן, לראשונה באלבום הזה, הוא נוגע בפן הפוליטי שכה עניין אותו לאורך הקריירה שלו. אבל רק נוגע. ככל שהרוקנרול נוכח בסאונד, הטקסט רק מרפרף ומתקשה להמריא ולתת בראש בהתאם למוסיקה. גם לשכוח שלא טוב אינו מאוזן, נוגע במקלטים, שומע את הנפילות אבל לא הולך עד הסוף ומשדר בעיקר אנמיות.
אבל מה שלא הולך בשני השירים, הולך בגדול בההר, שיר שתופס אותך מהמלים הראשונות ("תביא נביא שיידע לדבר/ ויסיר את המסך מעיניך/ נתחיל מחדש ההר יתיישר/ ויביא את עצמו אליך"), והפראזה הראשונה, המהלך החוזר של משה לוי על הקלידים וצלילי החליל. חנוך חורך כאן, ברור, מביע אמת קשה ומרה והכל מצטרף ומשתלב לכדי שיר מחאה, ופתרון, מעולה מכל הבחינות.
פחדתי (היפותזה), שוב מאיר אריאל, הוא בלדה רגישה ומעניינת למדי, כאשר הטקסט המשוררי  של אריאל דומיננטי ומרתק וחנוך מיטיב להעביר את הרגשות העזים הנמצאים בו. בלדה יפה אחרת היא תמיד זה עכשיו עם סינגולדה והגיטרה האקוסטית שלו. זהו שיר על זיכרון, שכחה והדחקה וחנוך, עם מלודיה פשוטה, מצליח לרגש ולגעת.
התרגשתי מאד לקראת ההאזנה הראשונה ללחן ולביצוע של שלום חנוך לליל קיץ האלתרמני, אחד מהטקסטים היפים והמסתוריים ביותר בשירה העברית, שנכתב בשנת 1938 לספר המיתולוגי "כוכבים בחוץ". נכזבתי. חנוך התקשה לתפוס את האפלוליות והסכנה המרחפת בשיר ולמרות ניסיונו להביע ולרגש, יש כאן החמצה קשה, חבל.
תלוי בטונים הוא מהשירים הטובים באלבום לטעמי: המיתרים של גליה חי והדס קליינמן (שגם תורמות קולות) משרים אווירה דרמטית ומתוחה ואילו חנוך כותב ברגישות על חרדות, בדידות ואהבה, ומיטיב לבצע שיר שנמצא כמעט רמה אחת מעל לרוב שירי האלבום.
שלום חנוך משתנה. הוא הופך לאט לאט לאמן "בוטיק" שקהלו הולך ומצטמצם, הולך ומתייחד ונבדל מן הקהל הרחב וייתכן שזהו מהלך צפוי. עבורי, דווקא השירים המצוינים המעטים באלבום, נותנים תקווה שעוד צפויים לנו אלבומי מופת משלום חנוך. אבל לא הפעם.