לא מאכזבת

קמילה (צילום: mupherphoto )

גיא טנא על אדמה של קמילה: זמרת נהדרת באלבום בכורה מרשים.

זמן רב חיכתה המוסיקה הישראלית לאלבום בכורה מרשים כל כך ומשמעותי כמו האלבום של קמילה. היוצרת ממוצא אזרי מגישה, בהפקה המוסיקלית של דורון רפאלי ובסיוע אורי ורטהיים בעמדת הטכנאי, דיסק מרובה יכולות, מרובה צלילים, מרובה סגנונות, עשיר בקולות ואיכותי בכולם.
שיר הפתיחה בסקיזים מושר באזרית, וזו התחלה טובה, שמחה, מקפיצה, סוחפת. כל מה שצריך כדי להתחיל לזוז ולהשתחרר. להיט של ממש, והילדים שלי כבר נשבו.
בעברית נשמעת קמילה טוב לא פחות. גבר תתקדם הוא שיר מזרחי חזק, פמיניסטי, נועז גם מבחינת הטקסט שלו, מבחינת השירה העזה וגם הנגינה (קלידים של הוד מושונוב ובס של ארתור אליהו מחזיקים נפלא את העוצמה). קמילה מצטיירת כאן כאמנית ששואפת, שמתמודדת. אם.סי גוגה מלוס כפרוס מוסיף נופך רגאיי שאת פשרו לא ממש הבנתי.
למה זה ככה מביא את קמילה לסאונדים ומבנים ששמענו מקרולינה, לא מעט. שילוב חיי היומיום בסול ונגיעה במזרחיות, יוצר שיר רב רבדים, בלדי וקצבי לסרוגין, ועוד חוליה בשרשרת ההברקות של קמילה.
בחול, קמילה מורידה הילוך ופונה בפעם הראשונה לשירה גבוהה ודקה , כמעט קלאסית, אבל עדיין שומרת על ריח ששייך לנופים אסיאתים קדומים. יש משהו ראשוני, עתיק, בניגון של השיר . חבורת הנגנים שאחראים לצליל הזה – אלשן מנסרוב בקמנצ'ה, מליק מונסרוב בטאר,מירג'אבד קפארוב בעוד, וקמרן קרימוב בנגרה – מציגה כאן חגיגה אמיתית ומורכבת של צליל ומקצב. סריגלין ממשיך את המגמה האתנית ומציג את הקול של קמילה בפן העבה יותר, הנמוך שלו. לאחר הבלדה היפה הזו מגיע אסמרים, שיר שמחזיר את הנוכחות החזקה והבולטת של קמילה כמבצעת שהקול שלה הוא הוא הכלי המרכזי בהתרחשות המוסיקלית רבת המשתתפים. צליל כמו-טורקי מקפיץ עושה את העבודה.

בוא המצויין משלב את היסוד האתני עם אלמנטים מערביים מאד ועכשוויים מאד, וגם המורכבות המוסיקלית נעשית סבוכה ומעניינת יותר ויותר. צליל דמוי צופר, לא נעים לאוזן בעליל, מכניס אלמנט מתריע לתוך שיר של אהבה ושל תשוקה, ממקום של כוח שלקמילה יש בשפע מפתיע, לגבי אלבום בכורה. גם אכזבה הוא בלדה מצויינת. נגיעות בפאנקי, משחק של ג'אז ומוסיקה אלקטרונית וטקסט מחודד ורגיש עם סיפור טוב, עושה את השיר הזה לאחד הבולטים באלבום.
שיר הנושא, אדמה, מתחיל כבלדה מתונה ומלאת חמלה, אך היא מתפתחת לסופה רגשית וכלית ומציגה יכולות אופראיות של קמילה, שגורמות לי להרגיש מעט נבוך משפע המחמאות שלי לשפע יכולותיה, כפי שהן נשמעות באלבום הזה.
הקמנצ'ה של אלשן מנסרב, כלי ההקשה של דורון רפאלי והבס הנפלא של ארתור אליהו, חוברים לקולה של קמילה במערבולת- Intro , המצויין. מערבולת עצמו מציג פן נוסף, נואש כמעט: "כמה עוד אפול/ כמה עוד אפול/ כמה עוד אפול על פניי", היא שרה, וכואבת כפי שלא נשמעה עד כה. הסיום, אדמה- Intro, ממסגר יפה, כקטע אינסטרומנטלי ומלא אופטימיות, את האלבום המשובח הזה שכזכור, התחיל כחגיגה קצבית.
האלבום מאשרר שוב את המגמה האוניברסלית של המוסיקה הישראלית. במהלך השנה האחרונה שמענו אלבומים של מוסיקה מערב אפריקאית, צוענית, סהרנית, תימנית, פרסית וגם עשייה ישראלית בברלין, בניו יורק ובאמסטרדם. קמילה היא מאזרביג'אן כמו שהיא מכאן, ולהפך. השירה בשפה אחרת, או התייחסות למוסיקה מזוויות עולמיות, לא הופך את המוסיקה הישראלית לפחות כזו. קמילה היא זמרת נהדרת ואדמה הוא אלבום בכורה ישראלי משובח.