לקרוא לילדה בשמה

(צילום: אביטל פלג)

גיא טנא על "שירלי קונס": ההתבגרות האמנותית ניכרת היטב באלבום החדש של שירלי קונס, זמרת ויוצרת יקרה מכדי לבזבז על הפלייליסטים.

דווקא באלבומה השלישי מרהיבה עוז היוצרת המרתקת שירלי קונס לקרוא לאלבום על שמה. לא מחוץ לתמונה ולא המצאה, כשמות שני אלבומיה הקודמים, אלא פשוט לקרוא לילד בשמו, או ליתר דיוק, לילדה בשמה.

ההתבגרות האמנותית הזו ניכרת היטב באלבום החדש. בהפקתו של אורי פרוסט, צעד שלכשעצמו מפתיע ומאתגר, שומרת קונס על נכסיה העיקריים: הקול המיוחד ואופן ההגשה הבלעדי שלה, הטקסטים השירתיים והנישה הרומנטית/ מלנכולית/קונסית הזו שקוויה המאפיינים נשמרים בקפדנות.

אל מול הנטייה הרוקיסטית של פרוסט, שבאה לידי ביטוי בעיקר בשירים אמונה ומישהו טוב, בולטים מנגד מבחר מנגני המיתר והנשיפה שהפכו לבני בית באינדי הישראלי: אבנר קלמר, גליה חי, נעה איילי, שמרית נתיב, אדם שפלן, עידית מינצר, אורי רז ודניאל מזאקי. כולם תורמים רבות לאווירה הקרירה והאירופאית שמנשבת מעל הטקסטים הישראליים כל כך של קונס.

אהבתי מאד את הבית שמספק שורות עוצמתיות מהרגיל כגון "הראש מזמן שכח, הגוף בוער/ הלילה ער", או "האם אתה אומר שזה הבית? / גם אם הגג עף עם הרוח?". עוצמות שלאו דווקא נתונות למרות הדימוי או המליצה, אלא משתלבות היטב במבע האומנותי של קונס במהלך השנים, אשר נמצא תמידית בין שאיפה מתמדת לבית לבין דחף מתמיד לנדודים. הגיטרות האקוסטיות של קונס ושל אביב בכר נפלאות.

קונס מנפקת, לצד שירי אהבה רגישים ופיוטיים כמו הד נשימתך, עם האורחת איילת גבאי וטוב שבאת המריר-מתוק, שירים המנוניים כמו ככל שזה עובר ונסיעה טובה, אולי הסוחף והמשמעותי ביותר באלבום, בו משיג פרוסט את האיזון היעיל ביותר בין הקול המיוחד של קונס וסקציית הנשפנים, לבין הרוק ממנו הוא מגיע.

האם למרות הצלחותיה האמנותיות והיצירתיות נידונה שירלי קונס ליצור גם בעתיד בשולי שוליו של האינדי הישראלי? האם הפלייליסטים יקבלו אותה בשלב כלשהו לזרועותיהם הבוגדניות? לצערי איני אופטימי, וכמו ילד שמצא אוצר ומנסה לשמור עליו בסוד, נדמיין שאת שירלי קונס נשמור לעצמנו, כי היא באמת יקרה מכדי לבזבז על פלייליסטים כאלה ואחרים.