מחר: 40 שנה למותו של מייק בראנט

מייק בראנט, פסטיבל מידאם 1970 (צילום מסך: יוטיוב)

ביום שישי, 25 באפריל 1975 , קפץ מייק בראנט אל מותו, מדירתו השכורה בפריז. איש לא ראה אותו נופל. גופתו נמצאה בחזית הבניין ועוברי אורח הזעיקו את המשטרה. בעלת הבית סיפרה שהקשיב למוזיקה ממש לפני ששם קץ לחייו. כעבור שבוע בדיוק נקבר בבית העלמין חוף כרמל, בחיפה, שם גדל (הוא נולד במחנה עקורים בקפריסין, ב-1947 ). בבית העלמין, כמו בפריז, נראו מחזות קורעי לב של מעריצות בוכיות, היסטריות, ממאנות להאמין שהזמר המוכשר, יפה התואר, המצליח, בחר לסיים את חייו.
זו לא הייתה הפתעה מוחלטת: מספר חודשים קודם לכן, בנובמבר 1974 , בראנט קפץ מחדרו של המנהל האישי שלו, סימון ויינטרוב, במלון בז'נבה. נפילתו, מהקומה השישית, נבלמה בקומה השלישית. הנזק הפיזי היה מזערי: שבר בקרסול. השבר הנפשי היה, כנראה, בלתי ניתן לאיחוי. בראנט אמנם הגדיר את ההחלטה לשים קץ לחייו כ"רגע של חולשה" וסיפר שהוא נתון ב"מתח עצום", מזה זמן רב, פועל יוצא של הצלחתו המטאורית, שהחלה רק ארבע שנים קודם, בלהיט "תני לי לאהוב אותך". הוא הבטיח לכתבת מעריב, שרי רובר, "כשאצא מכאן, אסע להחלים, אעבוד בקצב יותר איטי".
בראנט הועבר מהמחלקה האורתופדית למחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים בז'נווה. במקביל, פורסמו סיפורים בעיתונות על מריבה בינו לבין ויינטרוב, לפני שקפץ, ואמו של בראנט סיפרה ש"קיים חשד", שבנה נדחף ולא קפץ. היו גם סתירות בדיווחים על השעה המדויקת שבה נמצא בראנט בקומה השלישית, לאחר שקפץ.
לאחר מותו של בראנט, סיפר ויינטרוב שהזמר היה בטיפול פסיכיאטרי בשנתיים האחרונות, בגלל הדיכאון שלו. לדבריו, לאחר ניסיון ההתאבדות הראשון, שאל את בראנט מדוע עשה זאת והוא השיב, "אני באמת לא יודע. פתחתי את החלון מבלי משים ולפתע קפצתי. אני לא מאמין שרציתי למות".

(עיתון דבר, 4.5.1975 , מארכיון העיתונות העברית, ג'ייפרס)

אחד מחבריו של מייק, יגאל סלע, שהופיע אתו בתחילת הקריירה במועדון התיאטרון בחיפה, אמר ב-1970 , ברב-שיח של "להיטון" עם חברים וקולגות של בראנט מתחילת דרכו, "ההצלחה בישראל חשובה לו יותר מכל דבר אחר. הוא אמר לי: אני מתכוון לחזור (לישראל), בעתיד הלא רחוק ולהישאר כאן". סלע, שהספיד את מייק בהלוויה, לא ראה בסיוטיו הגרועים את חברו חוזר הביתה בארון. לא הוא ולא עשרות אלפי המעריצים.

משהו אישי: ב-1975 הייתי כתב המוזיקה של שבועון הנוער "הארץ שלנו" וכתבתי כתבה גדולה (למעלה) על מותו ובעיקר על הקריירה המצליחה שלו. הידיעה על מותו של בראנט, בדרך הזאת, זעזעה אותי. כנער, לא הצלחתי להבין מה גורם לאדם כל כך מוכשר, אהוב, יפה, להחליט שאינו רוצה לחיות עוד. צר לי שמת כה צעיר, בגיל 28 ובנסיבות האלה, אבל בראנט, וזו קלישאה שחוקה אך גם עובדה, חי באמצעות שיריו שגם כיום, 40 שנה אחרי, הם מושמעים הרבה בארץ ובארצות דוברות צרפתית, ולא רק ביום השנה למותו.

מייק בראנט בהופעה בישראל, שר בעברית