מישהו מתגעגע

(צילום: יח"צ)

גיא טנא על האלבום החדש של אריאל זילבר, משירי שמוליק צ'יזיק: חיבור נוגע ללב של זילבר לפשטות ולכנות של כותב השירים.

שירים מצוינים רבים הפיק השילוב בין הטקסטים של שמוליק צ'יזיק ללחן והביצוע של אריאל זילבר, במהלך שנות השבעים והשמונים. תני לי מחסה, רוצי שמוליק, שיר הזרוק ובחברה להגנת הטבע, הם רק חלק מהקבוצה הזו שהפכה להיות מרכיב בלתי נפרד מהרפרטואר של האיש, שרק לפני זמן לא רב עמד בעין הסערה הפוליטית שאיימה לפלוש למחוזות לא לה.

אולי כחלק ממגמה להחזיר עצמו לזרועות הקהל הרחב, מניח זילבר, לפחות לעת עתה, את השירה האמונית, זו שהקימה עליו מתנגדים רבים והרחיקה אותו מלבבות רבים מאוהביו, וחוזר באלבום מישהו, להלחין ולבצע משיריו של צ'יזיק – טריטוריה מוכרת לו עצמו ולקהל הלא מבוטל שלו.

ווקאלית, זילבר כמעט ולא השתנה במהלך עשרות השנים בהן הוא מקליט ומופיע. יחד עם צורת ההלחנה והאוריינטציה הפופית/יהודית/מזרחית שלו, או בקיצור הזילברית-ייחודית, הוא נשמע טבעי מאד, זורם מאד ולא נרתע מלשיר טקסטים "חילוניים" של בינו לבינה. העיבודים של רועי זילבר, הבן, וההפקה המוסיקלית של דני "פילוני" קרק, מתבררים כצעדים נכונים שלא נרתעים מהומור וייחודיות ושומרים על צליל עדכני.

מישהו הלהיטי יהיה שוס רדיופוני במשך זמן רב. אם מנסים לפענח מה יכול לפצח את מחסום הפלייליסט הגלגל"צי, כדאי לשאול את זילבר שנדמה כי רק ברצותו (ראו "לאן פנתה אהבתנו"), עבורו זהו עניין של מה בכך. כמובן, שעבור יוצר בשיעור קומה כשלו, המחיר לפיצוח הזה אינו תמיד משתלם.

אהבתי מאד את רביעיית המיתרים (אבנר קלמר, חן שנהר, גליה חי ונועה איילי), בוהיה אם תלכי, שיר שספק אם יהפוך ללהיט אך טומן בתוכו יותר אותנטיות משמעותית הגורמת לזילבר להישמע כמו בכל אחד מאלבומיו טרם חזרתו בתשובה. נקודה חשובה לגבי רבים ממאזיניו.

יש דבר מה נוגע ללב בגישה של צ'יזיק לעצב ולרגש במילותיו החיבור של זילבר לפשטות ולכנות של כותב השירים, מלא וטבעי. שירים כמו מונה ,בדרך לפיסגה ואסיר נמלט, מבליטים את הרגש ואת הנטייה להביט על החיים מעט מן הצד, להאיר צדדים פחות זוהרים או דרמטיים של החיים,  ובכך מסייעים לחיבור אנושי פשוט וכן בין האמן למאזין.

ההומור הזילברי, הומור מוזיקלי באופיו,  בא לידי ביטוי בשירים כמו רואה אותה כל יום, הלוואי ויכולתי ובלהיט המשוחזר שרית הספרית, ונשאר שובה לב כשהיה.

"מישהו" לא מחדש ואינו מביא בשורה גדולה, אולם הוא זורם ומהנה ביותר. אם היכולת של זילבר לשלב בין אמונתו ואורח חייו, לבין יצירה שתוכל להיות נגישה לקהל רחב היא לכשעצמה בשורה, אז ברוח הפסח המתקרב לאיטו, נאמר : דיינו.