על אש קטנה

(צילום מסך: יוטיוב)

גיא טנא על growing up anyways של זוהרה: אלבום בכורה מעניין של יוצרת שנדמה שאת עיקר הדברים שיש לה להגיד, נשמע באלבומים הבאים.

דיסק חדש מבית היוצר של האקדמיה הירושלמית למוזיקה מציג הפעם יצירה שונה ומאתגרת של zohara , זוהרה נידם, שבנוסף לכתיבת הטקסטים (יחד עם נטע אליאס וגוני סונדק), הלחינה את כל השירים והפיקה יחד עם יחזקאל רז.

זוהרה מחזירה אותי אחורה בזמן, לתקופה בה הסינתיסייזר היה תוסס ובסיסי והצליל היה אלקטרוני במפגיע והיווה קונטראסט ברור לקול של יוצרות אישיות גבוהות קול. אסוציאציות שעלו בי במהלך האלבום נעו בין ביורק למלכה שפיגל. אסוציאציות בלבד, שלא מפחיתות מכובד הראש שניכר ביצירה של נידם גם בקטעים קלילים יותר כמו Bass and Drum (וכמו שאומרים באנגלית Pun intended …), או New Village.

ב- Piano 1976 כותבת נידם שיר עצוב ומסויט בן שלש שורות שמעמיד אל מול הטקסט המתאר בדידות קשה, את הסקסופון החם של אסף אוריה והפסנתר הדרמטי של יחזקאל רז. אהבתי וסבלתי גם יחד.

זוהרה לא מתמסרת לטקסטים – היא מעמידה אותם אל מול הסאונד ומוסרת לנו את התערובת על הניגודים והסתירות שבה. כך ב- Music Box , בו האהוב שעדיין לא הופיע מתואר ברוך אל מול צליל קשה וזוויתי. ב- Alone מרעיד הנימים היא קוטעת את הנגינה וחוזרת אליה.

אבל, הסימפטיה מחכה לתורה, כותבת זוהרה, ו-Play מתגלה הלהיט בפוטנציה של האלבום: ארד ייני וחצוצרתו מקבלים תפקיד מפתח בריכוך ועילוי הצליל של שיר מתוק, שבולט בשורה הזוויתית והמשוננת של האלבום.

Soldier, כך נדמה, מדגיש את כל הנקודות היצירתיות המשמעותיות ביצירה של נידם: שיר המחאה לא פחות אישי מכל קודמיו באלבום, הסאונד אלקטרוני ומשחקי, הביט ממלא תפקיד דומיננטי והשירה של נידם נעה בין עיוות לבין זכות, בין קושי לבין רוך.

אלבום הבכורה של זוהרה נידם הוא יצירה מעניינת של יוצרת שנדמה שאת עיקר הדברים שיש להגיד נשמע באלבומים הבאים. בינתיים, היא מחזיקה אותנו על אש קטנה, מבחינתי לפחות – שווה לחכות.