צילום מאתמול: 13 באוגוסט, 1971

לפני 45 שנה פורסמה כתבה בלהיטון על הבחינות ללהקות הצבאיות, שכבר אז, נסגרו בפני חיילים ומועמדים לשירות צבאי בעלי פרופיל גבוה (אם כי, סביר להניח שגם אז, לא הזיק שנבחן כזה או אחר הכיר מישהו שהכיר מישהו שהצליח לסדר משהו).

בסטנדרטים של היום, משפט בנוסח "אחת הנבחנות לובשת מיני וחושפת רגליים שמנמנות, אך כשהיא מתחילה לשיר מסתמנת הפתעה לטובה", לא היה עובר בשקט וסביר להניח שהיו תגובות נזעמות על הסקסיזם וההחפצה, כמו שקוראים לזה עכשיו. גם המשפט הבא, מפי אחד הבוחנים, "צריך להעביר אותה טירונות ארוכה כדי שתרזה, ואח"כ היא תהיה בסדר", משאיר כיום טעם חמצמץ בפה.

אבל לזכות להיטון ייאמר שככה, אז, חשבו, כתבו ודיברו. כתב להיטון כתב, בהגינות, כי "במציאות, השיקול האמנותי אינו העיקרי (בעיני הבוחנים). מרכיב בעל משקל הוא הופעתה החיצונית של הנבחנת. אם היא חתיכה יש לה הרבה יותר סיכויים להתקבל ללהקה צבאית. אין זה סוד שהלהקות וצוותי ההווי מחפשים בראש ובראשונה בחורות נאות. לכן, על אף ההכחשות הרשמיות, ברור דבר אחד: דרכן של המבקשות להתקבל ללהקה צבאית חייבת לעבור קודם כל דרך מכון ליופי".

באותה כתבה צוטטו כמה מהנבחנים והנבחנות, אך לא רוחמה זרגרי "שבאה מירושלים ומקווה שלא לחינם". רוחמה התקבלה לצוות הווי פיקוד מרכז (אי שם בבקעה), המשיכה לצוות הווי צנחנים (בארץ אהבתי השקד פורח) ולהקת פיקוד מרכז (ההר הירוק תמיד). היא שינתה את שם משפחתה לרז והתפרסמה כבר תוך השירות הצבאי, בדרך לקריירה מצליחה ויציבה שהתבססה בראש ובראשונה על הקול הצלול והכישרון שאין לפקפק בו.

רקפת זכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר 1977