צילום מאתמול: 17 בינואר, 1975
ינו 17
לא דורית ראובני (שמורת טבע ושמה ראובני), לא אלביס פרסלי (מלך בן 40 ), ששי קשת הוא שנבחר להופיע על שער להיטון, השבוע לפני 45 שנה, ואין מה לומר, הוא נראה מאוד מרוצה, ויש סיבה: כמה שבועות קודם לכן הוא זכה בפסטיבל שירי הילדים תשל"ה (ב-1974 התקיימו שני פסטיבלים, בפסח ובחנוכה, כיוון שמלחמת יום הכיפורים הביאה לדחיית הפסטיבל שנועד להתקיים בחנוכה 1973 ), והשיר הזוכה, "שובב עם לב זהב", צעד במקום הרביעי במצעד העברי בגלי צה"ל, אם כי לא נכח כלל במצעד של רשת ב' של קול ישראל.
סביר להניח שקשת היה פחות מרוצה, שבועות אחדים קודם לכן, כשפתח את להיטון ונתקל בביקורת פושרת, שלא לומר חמוצה למדי, על אלבומו החדש, בסך הכל תקליט הסולו השני שלו (הראשון יצא ב-1971 ).
"מי שהיה אליל נוער לפני שנתיים שלוש מנסה לחדש ימיו כקדם, בעזרתו של אלבום חדש זה", נכתב. לחדש ימיו כקדם, לא פחות, כאילו שנתיים-שלוש הם נצח בפופ הישראלי של שנות ה-70 . "קשת הפזמונים באלבום (משחק מילים על שמו של ששי, להוכחת שנינות), חסרה חוט שדרה אך מעריציו של הזמר בוודאי יסתפקו במבחר המוצע כאן".
המבקר הזכיר כמה מהלהיטים בתקליט, ביניהם "איש לבן איש שחור" – לפעמים מתייחסים לתקליט השני בשם זה, שיהיה קל לזהות במה מדובר, כיוון שתקליט זה, כמו התקליט הראשון, נקרא "ששי קשת" – והמשיך לכסח. "קשה להצביע על התקדמות כלשהי או ניסיון לעצב סגנון אישי, בהשוואה לאלבומו הראשון של ששי. הרפרטואר אינו מגובש די הצורך ולא נעשה כל מאמץ לעידון של החומר. אפילו העיבודים נעשו דלילים וחסכוניים, בהשוואה לאלבום הקודם של ששי".
אז, האם ייתכן שהשער הזה היה (סוג של) פיצוי? קשה להתעלם מהעיתוי, כאמור זמן קצר אחרי שהתפרסמה הביקורת הלא-מפרגנת, כפי שאי אפשר שלא לשים לב לכך שצילום השער הוא בעצם עטיפת התקליט של ששי קשת, בשינוי קל: במקור הייתה שם, בצד, יונה אליאן. בלהיטון העדיפו לתת את הבמה, כולה, לששי. או שלא רצו שהשער ייראה לגמרי כמו פרסומת לתקליט שלו.