צילום מאתמול: 7 בינואר, 1972
ינו 07
האבולוציה של להקת אחרית הימים: בדצמבר 1971 היא קיבלה פוסטר בשחור-לבן. השבוע לפני 50 שנה זכתה לפוסטר-אמצע בצבע, ובהמשך, בפברואר, תככב בצילום השער. זאת, בנוסף לכתבות והראיונות שפורסמו בשבועון. אין ספק שלהיטון מפרגן ללהקה.
שבועיים לפני תמונת האמצע, זוהר לוי, מתופף הלהקה ומלחין שיריה, התראיין ללהיטון, תחת הכותרת "לאחרית הימים יש סיכוי סביר לפרוץ לשוק העולמי". המשפט השאפתני הזה נאמר בסופה של התשובה לשאלה, האם לא נלקח הימור גבוה מדי מצד חברי הלהקה, כולם דמויות מוכרות במוזיקה הישראלית, שהחליטו "לזרוק הכל וללכת לקראת נעלם", כפי שהגדיר זאת כתב להיטון (שלא קיבל קרדיט משום מה).
"ראשית, זה לא ללכת לקראת נעלם", אמר לוי. "ידענו היטב לקראת מה אנו הולכים וידענו שלא נלקק דבש בחודשים הראשונים (כפי שאכן קרה). אבל למירי (אלוני), לגבי (שושן), לאלי (מגן), לצ'רצ'יל (יצחק קלפטר), ולי, היה ברור מה אנחנו רוצים לעשות, ידענו איזו מוזיקה אנו רוצים ליצור ומה משקלה האיכותי. נכון, מירי הייתה יכולה להקליט עוד עשרים שירים, להגיע למקום הראשון במצעד, לזכות בפסטיבל זמר זה או אחר, ומה הלאה? צריך לקחת בחשבון שבארץ אין הרבה תנאים להתפתחות. אפשר להגיע לשיא תוך חצי שנה, וזהו.
"אחרית הימים שונה מכל מה שהיה קיים עד כה בנוף הבידור הישראלי. חבורת זמרים המנגנת, מלחינה ומעבדת את שיריה. זה שינוי גדול. אין הרבה כאלה בארץ. לאחרית הימים, לדעתי, יש סיכוי סביר לפרוץ לשוק העולמי. אני משוכנע שאנו לא פחות טובים מכל להקה אירופית. המוזיקה שלנו היא ברמה גבוהה יותר מהרבה להקות שזכו בלהיטים גדולים. אולי אנו נופלים ברמת ההקלטות לעומת חו"ל, אבל מבחינת מוזיקה, אין לנו כלל מה להתבייש".
בכל זאת, התעקש הכתב, מה יקרה ללהקה אם מישהו יחליט לפרוש? "חשבתי על אפשרות כזו, משום שהיא הגיונית", השיב לוי. "הלהקה לא מבוססת על פרימדונות. לכל אחד ערך שווה כמו לאחר, ואם אחד יפרוש, אפשר יהיה להמשיך עם ארבעה או לצרף אחר במקומו. אני, בכל אופן, מאמין שלכולנו יהיה מספיק אוויר לנשימה וברבות הימים נוכל לקטוף את הפירות שאנו מגדלים כיום".
לוי, כידוע, צדק וגם טעה: צדק בכך שהלהקה המשיכה – אמנם לזמן קצר – כרביעייה, לאחר שמירי אלוני החליטה לעזוב, וכך גם צולמה לשער להיטון, בפברואר 1971. הוא טעה לגבי אורך הנשימה של הלהקה. הקהל לא מילא אולמות, והתוכניות הגרנדיוזיות של לוי, למשל אופרת רוק בת 45 דקות שהלהקה תכתוב ותבצע על הבמה, או מועדון בלעדי להופעותיה שייקרא אחרית הימים – לא התממשו. כשיצא התקליט האחד והיחיד (והמשובח) שלה, היא למעשה כבר לא הייתה קיימת.