צ'רצ'יל ואיינשטיין נפגשים לתת צ'אנס לשלום

להיטון מס' 1 . באדיבות דוד פז

אהרון מורג חוזר אל גיליון הבכורה של להיטון, שיצא בדיוק לפני 45 שנה (בשיתוף נחום מוכיח).

אינני זוכר אם ראיתי את להיטון מס' 1 (שיצא, אגב, ובלי קשר, באותו יום שאבי רוד של הביטלס שוחרר לשוק המוזיקה בבריטניה), בקיוסק של אליהו, בשכונה שלנו, ברחובות. סביר להניח שגם אם ראיתי, לא קניתי. הוריי שמחו לקנות לי ספרים למכביר. מגזינים? זה לא. בקנאה, קראתי, כשיכולתי, אצל חברים. מתישהו בתחילת שנות ה-70 , בן של חברי משפחה קרובים שעמד להתגייס לצבא, החליט לנקות את חדרו, שהיה עמוס במגזינים בעברית, ספרוני כיס ופוסטרים. הוא הציע, ואני קפצתי על המציאה: לקחת הכל. במאמר מוסגר: איזה אידיוט הייתי שלא לקחתי (מחמת הבושה והסיכון שאמא שלי תגלה), גם את גליונות בול שהחביא בארון המרפסת. היום, גליון בודד שווה הרבה מאוד כסף. אבל, מילא: לקחתי עשרות גיליונות של "להיטון" (בעיקר), ונוער 71  ולאב – מגזינים שניסו להתחרות בלהיטון ונפלו על הפנים.
מה עשיתי עם כל השפע הזה? אמרתי לכם שהייתי אידיוט, אז עשיתי מה שכל – או רוב – הנערים בגילי עשו אז: פירקתי את התמונות והפוסטרים והדבקתי על הקיר, שהלך והתכסה בהם, עד שנעלם כולו. הלהיטונים, נטולי שערים, ללא תמונות גדולות, נותרו מבוישים בצד. עד שגיליתי אותם, שוב, לפני כמה שנים, ומאז אני חוזר אליהם, ומעיין, וקורא, ונזכר ומצטער, כמובן מצטער, על שלא השכלתי לשמור עליהם שלמים לגמרי (כן, גם על הבול, שהשארתי בארון המרפסת, עד שמן הסתם נעלמו בבטן הר הזבל של חירייה, או מזבלה אחרת).
אז, אני חוזר לגיליון מס' 1 , באדיבותם של דוד פז, ששלח את צילום השער ודבר העורך, ונחום מוכיח, שהיה לו שכל לא לפרק את הגיליון. אורי אלוני (העורך, עם פז), הסביר בטור המערכת הראשון מדוע בכלל צריך "עיתון לפזמונים ולבידור" (כי יש בכל העולם המערבי, אז למה לא בישראל, ובגלל ש"לאחרונה" גם העיתונים היומיים מתחילים לעסוק בכך, אבל עדיין קיים פער גדול בין ההיצע שלהם לביקוש של בני הנוער). אלוני הבטיח שלהיטון ימלא את הפער הזה ויביא "אינפורמציה רבה ומגוונת על הנעשה בעולם הפופ, בארץ ובעולם".

הבטיח, וקיים: שער הגיליון הראשון היה קדימון (פריוויו, יעני), נאה למה שציפה לקוראים. למשל, סיפור הקלטת הגרסה הישראלית לתנו צ'אנס לשלום", עם אריק איינשטיין, אורי זוהר, הצ'רצ'ילים, בומבה צור וכוכבי בידור ומוזיקה אחרים. כתבה על הצמד זאגר ואוונס ולהיט-הענק, בשנת 2525 , שאחריו נעלמו. אגב איינשטיין: אבינועם קורן ראיין אותו ושמע ממנו שהוא שונא שירי שמאלץ ולכן הקים חברת תקליטים והפקות (הגר), כדי לעשות מה שבאמת הוא רוצה. אלוני ראיין את חיים(ון) אלגרנטי מלהקת האריות והצ'רצ'יל בתחתונים מהכותרת בשער הוא סטן סולומון, מלהקת הצ'רצ'ילים. אלא מה. אגב, התשובה לשאלה, לאן ימשיכו הבי.ג'יז, התשובה ניתנה כעבור שנים מעטות כשעשו קאמבק היסטרי והפכו למלכי הדיסקו העולמיים.
בחדשות, בין היתר, הידיעה על כך שהופסקה הדפסת להיט התועבה (אני אוהבת אותך, אני כבר לא), של סרג' גיינזבורג וג'יין בירקין, פול ולינדה מקארטני חובקים בת (מרי), ומיק טיילור הצטרף (אם כי לזמן קצר יחסית), לרולינג סטונס. והיו גם מדורים, ביניהם של אבנר רוזנבלום, העורך המיתולוגי של המצעד הלועזי בגל"צ, בשנות ה-60 . הלהיט הגדול של התקופה, אם שאלתם, היה על כפיו יביא של רבקה זוהר: מקום ראשון במצעד העברי בגל"צ ובמה שנקרא אז, שידורי ישראל (כי מישהו ברדיו החליט שקול ישראל זה קצת ארכאי).

הקלטת תנו צ'אנס לשלום